ob

בלקוטי שיחות חלק ל"ט שיחה ב' לפ' ואתחנן מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע הא דמקדים הרמב"ם תפלין של ראש לשל יד במנין המצות שבריש הל' תפלין וכן בכל הלכות תפלין ע"פ מ"ש בצפנת פענח (להל' תפלין פ"ד ה"ד. מהד"ת (ע,ד. פט,א)) שיש הבדל בין של יד לשל ראש, "דגבי תפילין של יד המצוה היא [מעשה] ההנחה או הקשירה . . אבל בשל ראש המצוה שיהי' מונח". ומבאר שם שיסודו בלשון הכתוב עצמו "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" ושכן מדוייק גם ברמב"ם במנין המצות בריש הל' תפלין שכתב "להיות תפילין על הראש . . לקשרם על היד".

ובהמשך השיחה שם מבאר שחילוק זה הוא לא רק בתוכן המצוה (אם הוא הפועל או הנפעל) אלא גם בזמן המצוה, שכיון שבשל יד המצוה היא הקשירה או ההנחה נמצא שקיום המצוה הוא רק ברגע של מעשה הקשירה או ההנחה, משא"כ בשל ראש שהמצוה היא שיהיו מונחים על ראשו, הרי כלשון הצפנת פענח "כל רגע ורגע שהוא לבוש מקיים מצוה".

ולכאורה יש להקשות על זה ממה שכתב הרמב"ם בהל' ברכות פי"א ה"ה: "העושה מצוה ולא ברך: אם מצוה שעדיין עשיתה קימת - מברך אחר עשיה, ואם דבר שעבר הוא - אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפלין . . ולא ברך תחלה - חוזר ומברך אחר . . שלבש להניח תפלין".

והרי לפי הנ"ל שבשל יד המצוה היא רק ברגע הקשירה או ההנחה ולא בהמשך, ורק בשל ראש קיום המצוה נמשכת בכל רגע ורגע שהוא לבוש, הרי במקרה שלא ברך וחוזר ומברך אחר שלבש הי' צריך לברך ברכת על מצות תפלין (שמברכים על של ראש במקרה ששח בין הנחת של יד והנחת של ראש כו') ולא להניח תפלין שמברכים על של יד (ושל ראש), כי הרי לאחרי שכבר לבשם, כבר נגמרה קיום מצות השל יד ונמשכת רק קיום השל ראש עדיין, ובהלכה זו כ' במפורש א. שזו מצוה שעדין עשיתה קימת, ב. מברך . . להניח תפלין!

והנה בלקוטי שיחות שם הערה 28 מביא מ"ש הדרישה לטואו"ח סכ"ה (אות א) בשם המהר"ל, בטעם ש"תקנו על של ראש "על מצות" ועל של יד "להניח" משום שבשל יד כתיב וקשרתם לאות על ידך וקשירה והנחה חדא היא לכן מברכין להניח אבל בשל ראש כתוב והיו לטוטפות הרי שלא נזכר בה אלא לשון ההווי' לפיכך שייך בה על מצות תפילין".

ובהערת שוה"ג שם מביא על זה מ"ש בב"ח שם (ד"ה ויניח של יד), דהא ש"תקנו ברכה להניח ולא לקשור כדכתיב וקשרתם . . דעיקר מצות תפילין הוא שיהיו מונחים עליו כל היום ואם הי' מברך לקשור ההוא משמע [דבמה] שקושר תפילין על ידו ועל ראשו רגע א' ואח"כ מסירן יוצא י"ח לכך תקנו להניח דמשמע שיהו מונחים עליו כו'". - שזה לכאו' סותר את היסוד המבואר בצפע"נ ולקו"ש - ומתרץ בהערת שוה"ג שם דנוסף לזה די"ל ד"קשירה והנחה חדא היא" (כדרישה שבפנים) - ראה צפע"נ (להל' תפלין שם), ד"גם בשל יד מברך להניח בקמץ ולא בפתח משום דזה גורם לשל ראש שיהי' מונח משום דכל שבין עיניך יהא שנים".

עפ"ז יש לבאר אולי גם בקשר לקושיא דילן שהלכה זו בהל' ברכות אינה סותרת את היסוד שביאר הצפע"נ ובלקו"ש בהל' תפלין, שאפשר ללמוד את ההלכה שעדין עשיתה קימת - מצד השל ראש בלבד - ולכן גם לאחרי שלבשם חוזר ומברך "להניח" משום שהשל יד גורם לשל ראש שיהי' מונח, ואע"פ שקיום מצות של יד כבר נגמרה ואינה קיימת, מ"מ פעולת השל יד שהוא תנאי וגורם לקיום השל ראש, הרי פעולה זו עדיין קיימת ושפיר יכול לברך עדיין הברכה הכללית דלהניח על שניהם, ודו"ק.