כתבו ב"דעת זקנים מבעלי התוספות" (שמות יד, ב): "'נכחו תחנו', תימה להרב רבי יהודה, היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון, והא אמרינן (סנהדרין יג, ב): "אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד עבודה זרה פלונית", צריך עיון, ולי נראה דדוקא לאדם [אסור] אבל להקב"ה לא, שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת, ואפילו בראש השנה ויום הכיפורים, אף על פי שלישראל אסור (וכהאי גוונא כתב רש"י ז"ל בראש השנה (ל, א) ד"ה 'אי נמי דאבני בליליא' וכו', "הני מילי בנין בני אדם" וכו' יעו"ש - הערת המהדיר הראשון), ועוד נראה לי, דעדיין לא ניתנה התורה, אין לחוש אף על פי שכבר היא כתובה ומונחת לפני הקב"ה".

ולכאורה מה שהרב רבי יהודה ז"ל נשאר בזה ב"צריך עיון", הוא על פי המבואר בירושלמי ר"ה ובמדרש, והובא בכ"מ בדא"ח, שהקב"ה מה שמצוה לאחרים הוא עושה, וממילא אי אפשר לתרץ שלאדם אסור ולא להקב"ה, ולפי"ז צ"ב מה יענו לזה בעה"ת שחילקו בזה.

[ולכאורה אפשר היה לומר שבעה"ת לא ס"ל כן, מדלא הובא בש"ס, ואדרבא מלשון הגמ' בברכות ו, א: "מנין שהקב"ה מניח תפילין" וכן בדף ז, א "מנין שהקב"ה מתפלל" משמע שלא אמרינן מה שמצוה לאחרים הוא עושה, שא"כ למה שאלו "מנין". אלא שבאמת אינה קושיא שיש לומר בשתים: א. שבודאי הקב"ה עושה כל המצוות, ושאלת הגמ' היתה מהו הרמז בתורה לזה שהקב"ה מניח תפילין. ב. ועיקר, שהיה אפשר לומר שאע"פ שהקב"ה מקיים כל המצוות, אבל תפילה לכאורה לא שייכת אצלו ית', שהרי אליו מתפללים, ועד"ז תפלין שהו"ע שיעבוד המוח והלב אליו ית' מה שייך אצל הקב"ה, ולכן באמת אמרו "תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו'].

שוב מצאתי בלקו"ש חלק כג פר' בלק שהביא את בעה"ת והקשה כנ"ל, ואולם לשונו הק' שם גם צ"ב לכאורה, וזל"ק בהנוגע לעניננו: "בהשקפה ראשונה היה נראה שכוונת בעלי התוס' היא שלגבי הקב"ה לא שייך איסור (וכדוגמא שמביאים מזה ש"הקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת כו' אע"פ שלישראל אסור), אבל זה לגמרי אינו חלק, שהרי חז"ל אמרו (שמות רבה פ"ל ט), על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב גו') ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור", ומוכרח שהפשט בתירוץ התוס' הוא שלגבי הקב"ה אינו שייך "טעם" האיסור של הזכרת שם עבודה זרה" עי"ש שמבאר טעם הדבר ושלכן אינו שייך אצל הקב"ה.

ולכאורה צ"ע שמסביר את תירוץ בעלי התוס' בכך שהטעם אינו שייך, אע"פ שאינו מוזכר שם בדבריהם כלל, ועוד ועיקר, שאם כן שלכך נתכוונו בעה"ת, מהי ראייתם מזה שהקב"ה דן בשבת וכו', ולכאורה היה צ"ל בפשטות שגם בזה לא שייך טעם האיסור, וצ"ב, והרבי אינו מתייחס לזה כלל.

ולכאורה מפשטות הלשון היה נראה, שתירוץ זה של בעלי התוס' לא ס"ל לדעת המדרש הנ"ל שמה שהוא עושה וכו' [ואולי יש לומר שהתירוץ השני של בעלי התוס' ס"ל כן, שכתבו: "דעדיין לא ניתנה תורה אין לחוש אף על פי שכבר היא כתובה ומונחת לפני הקב"ה" ולכאורה אריכות יתר היא, והול"ל שלפני מ"ת לא שייך איסורים, וי"ל שלכאורה בשלמא לאדם לפני שניתנה תורה ונצטווה עליה לא שייך שייאסר, אבל הקב"ה הרי התורה "כבר כתובה ומונחת לפניו" ולגביו ית' הרי כבר התורה קיימת בתקפה גם אז, ולמה באמת לא שייך לומר לגביו איסורי תורה, אלא ע"כ שגם לגביו ית' קיום המצוות תלוי ב"ניתנה תורה" לישראל דוקא, ומשמע שקיום מצוות של הקב"ה הוא רק כש"אומר לישראל לעשות ולשמור"].

ויש לומר בזה, שאכן הרבי התייחס לזה, במה שכתב בהערה 23 שם: "ראה שמו"ר שם גבי איסור שבת, וראה לקו"ש חי"א עמ' 68 ואילך וש"נ".

ונקדים, דלכאורה צ"ע למה הביאו ראיה רק מזה שהקב"ה יושב ודן בשבת כו', והרי די בסברא עצמה שלא שייך איסורים לגבי הקב"ה, שאנו נצטוינו בתורה ולא הקב"ה, וגם צלה"ב מה שהביאו ראיה מאיסור שאינו אלא שבות, שכל הדין שאין דנין בשבת הוא גזירה שמא יכתוב, כמבואר בשלהי מס' ביצה.

ומזה גופא י"ל שהכריח הרבי שכל הענין הוא ש"טעם" האיסור לא שייך לגביו, ונראה ששם בחי"א ביאר הרבי את דברי המדרש ששאל מין אחד את רבי עקיבא "אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב" והשיב לו משל מעירוב והוצאה, שברשות אחת אין צריך עירוב להוצאה, כך כל העולם שלו כו', ולכאורה תמוה: בתשובתו של רבי עקיבא מתורצת רק הקושיא בענין מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, והלא כל המלאכות אינן תלויות בהוצאה מרשות לרשות, ועכצ"ל שמלאכת הוצאה היא הנקודה העיקרית בכל מלאכות שבת, והיא היסוד והשורש שממנה מסתעפים כל אבות מלאכות, תולדותיהם, ושבותין דרבנן, ולכן מכיון שלגבי הקב"ה לא ייתכן הענין דהוצאה מרשות לרשות (כי כל העולם כולו שלו) במילא בטל היסוד ונתינת מקום גם לשאר המלאכות שאינן אלא הסתעפות ממלאכת הוצאה", עי"ש באורך שביאר בפנימיות הענינים ע"פ כתבי האריז"ל.

ואם כן, כמו שמלאכות שבת לא שייכות כביכול אצל הקב"ה כיון שכל העולם כולו שלו וכרשות אחת נחשב, ממילא לא שייך אצלו ית' כל הענין של אין דנין שהוא משום שבות שמא יכתוב, והלא כל ענין הכתיבה כמו שאר הל"ט מלאכות אינן שייכות אצלו.

ולפי זה מובן שבאמת עיקר כוונת בעלי התוס' היתה להוכיח ממה שהקב"ה דן, שאם טעם המצוה לא שייך, לא אומרים "מה שאומר לאחרים הוא עושה", שהרי לדון בשבת ולכתוב בשבת שהם מסתעפות ממלאכת ההוצאה לא שייכות במציאות אצל הקב"ה כיון שכל העולם כולו שלו, אם כן הוא הדין בהזכרת שם ע"ז, כיון שהטעם אינו שייך אצל הקב"ה, לכן אמרה תורה "נכחו תחנו".

וא"ש כל התמיהות בס"ד.

[ובענין זה, הנה מקובל בשם הרה"ק לוי"צ מברדיטשוב זי"ע, כשר"ה חל בשבת, ודאי שנכתבים ונחתמים לטובה, שהרי אסור לכתוב בשבת, אלא באופן של פיקוח נפש, ולכן רק כתיבה לחיים טובים שייך, ולא ח"ו להיפך, ויש להעיר: א. הרי אצל הקב"ה לא שייך כל הענין של "אין דנים בשבת". ב. ואם כבר משום שאין דנין, הרי אפילו כשחל ר"ה בחול כן הוא, שהרי בבעה"ת שם כתבו "אפילו בראש השנה ויום הכיפורים" ולכאורה צ"ע].