בלקו"ש חי"ח שיחה לפרשת מסעי-בין המצרים מסביר הרבי באריכות, את הענין דע"י לימוד וקריי' בצורת הבית וכו' מעלה אני עליהם כאילו הם עסוקים בבנינו, ובסעיף ד' מסביר הרבי שזהו מה שמרמז הרמב"ם בהקדמתו לספר עבודה בהביאו את הפסוק שאלו שלום ירושלים וגו' ולא הפסוק המובא בגמ' "ציון היא דורש אין לה" מכלל דבעי דרישה, כי כוונת הרמב"ם היא לא רק שלימוד הלכות בית הבחירה הם זכר למקדש בעבר, או לידע איך לבנותו לעתיד, אלא שזהו חיוב וציווי בבנין המקדש בהווה בזמן הזה.

ובסעיף ה' מביא הרבי דוגמאות לזה, הענין דתשובה בזמן הזה, וגירות בזמן הזה, שבזמן הבית כדי לתקן את ענין החטא, היה נדרש הן וידוי והן הבאת קרבן, משא"כ בזמן הגלות ששלימות הכפרה וקיום מצות התשובה היא ע"י וידוי דברים, ועל ידי זה מקיים מצוות תשובה בשלימותה, (וכידוע הנפק"מ בנוגע לעדות, שבזמן הזה ע"י תשובה בלבד אינו בגדר רשע- וכשר לעדות) והדוגמא דגירות הוא, שבזמן הבית גיור הי' ע"י מילה טבילה וקרבן, משא"כ בזמן הזה שהוא רק ע"י מילה וטבילה והגיור הוא בשלימות גם בלי הקרבת קרבן.

ובהערה 53 כותב הרבי "וצ"ע בהמקדש את האישה ע"מ שאני צדיק גמור, ולא ידעו שכבר חרב ביהמ"ק, וכן – בזמן המקדש אולי גם אז אין קרבן מעכב לקידושין כמו שאין אומרים כשמעון בן עזאי" ולכאורה הכוונה שמספיק שיהי' נקרא בפי בני אדם "צדיק", היינו עזיבת החטא ווידוי דברים אע"פ שלא הביא קרבנו.

והרבי מציין לכמה ספרים הדנין בהשאלה ואין הספרים האלה מצויים תח"י, אבל בנוגע לחלק הראשון של ההערה שאם קידש אישה ע"מ שהוא צדיק גמור ולא ידע שנחרב ביהמ"ק- היינו שהשאלה היא, האם נגיד כיון שלא ידע שחרב ביהמ"ק לכן האישה אינה מקודשת כיון שבדעתו (כשאמר ע"מ שאני צדיק גמור) הבית המקדש עדיין ניצב על עמדו ולכן בכדי להיות צדיק גמור הוא ע"י קרבן, ועכשיו אחרי החורבן אינו יכול להביא קרבן, או נגיד שהיות שנחרב בית המקדש ועכשיו בכדי להיות צדיק הוא ע"י תשובה ווידוי דברים ולא על ידי הקרבת קרבן, לכן האישה תהי' מקודשת היות שהוא צדיק גמור ע"י תשובה ווידוי דברים, יש לכאורה להביא ראי' מגמ' שהיא מקודשת.

דהנה במס' נזיר דף לב עמוד א' אומרת המשנה: מי שנדר בנזיר, והלך להביא בהמתו ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר - הרי זה נזיר, ואם משנגנבה בהמתו נזר – אינו נזיר.

ומפרש הריב"ן אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר: אע"פ שעכשיו נגנבה שיש לו לפתוח ולומר לו אילו היית יודע שתגנב בהמתך מי היית נוזר, ואמר לאו הרי זה נזיר שאין פותחין בנולד. ואם משנגנבה בהמתו נזר: שבדעתו הי' לקבל נזירות על אותה בהמה ובשעה שנזר לא הי' ברשותו הרי זה אינו נזיר דנזירות בטעות הואי.

ובתוס' ד"ה מי שנדר וד"ה ואם לאו מוסבר הענין יותר, מי שנדר כו' שהלך להביא בהמתו לקרבנותיו ומצא שנגנבה בהמתו ובא לחכם לשאול על נזירותו על ידי חרטה זו שאמר אילו הייתי יודע שבהמה עתידה ליגנב לא הייתי נודר שאין לי במה ליקנות קרבנות אחרים אם עד שלא נגנבה בהמתו נדר בנזיר אע"פ שלבסוף נגנבה לא יתירנו החכם ע"י חרטה זו אילו היית יודע שסוף בהמתך ליגנב מי היית נודר שזהו נולד, ואם לאו אינו נזיר, פי' ואם משנגנבה בהמה נדר כלומר שבשעה שנדר כבר נגנבה הבהמה קודם לכן אך שהוא לא ידע וקיבל נזירות ואמר אילו הייתי יודע בשעת נדרי שכבר נגנבה לא הייתי נודר, אינו נזיר כלומר הוי חרטה מעלייתא ומתיר לו החכם שהרי הקבלה עצמה היתה בטעות שאלמלי ידע שנגנבה לא הוי נודר דאיגלאי מילתא למפרע דנדר בטעות הוה ולא חל אפי' רגע א' דכיון דלא נדר אלא על בהמה זו והרי אינה בידו נדר טעות הוה.

וממשיכה המשנה: וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ"ק חרב אמר להם נחום המדי אילו הייתם יודעין שבהמ"ק חרב הייתם נוזרים אמרו לו לא והתירן נחום המדי וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לו כל שנזר עד שלא חרב בהמ"ק נזיר ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר.

ומפרש הריב"ן וזו טעות: של נולד טעה נחום המדי שהוא סבור שפותחין בנולד ומצאו בהמ"ק חרב: לאחר בית שני כל שנזר עד שלא חרב: ואע"פ שלאחר כך חרב הרי זה נזיר דאין פותחין לו לאדם בנולד ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר: שיכול לומר אילו הייתי יודע שכבר חרב לא הייתי נודר וכה"ג לא הוי נולד שהרי כבר חרב.

והתוס' מסביר וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה: שהי' סבור שפותחין בנולד ואפילו לא שכיח וכשעלו נזירים מן הגולה להביא קרבנותיהן ומצאו בהמ"ק חרב אמר להם נחום אילו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב כלום הייתם נודרים כו' וזהו נולד דלא שכיח שבשעת הנדר עדיין הי' קיים, והתירן נחום וטעה שפתח להם בנולד כזה דלא שכיח וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנדר עד שלא שלא חרב הבית הוי נדר כלומר אין מתירין לו בחרטה זו דהוי נולד אבל נזר משחרב בהמ"ק והם לא ידעו שחרב ונדרו אינו נזיר דנזירות בטעות הוה שאלמלי ידעו שכבר חרב לא היו נודרים ולא חל מעיקרא נדר זה.

ובגמ', אמר רבא אע"ג דאמור רבנן אין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד, והגמ' מקשה הכי דמי? ומתרצת, אמרי להון אילו אתא איניש ואמר לכון דחרב בהמ"ק מי הוה נדריתון.

ומפרש הרא"ש (על הדף) אבל פותחין בתנאי נולד דאמרינן להו אילו אתא אינשי דאמרי לכו דחרב בהמ"ק: אילו היו באין אנשים והיו נותנין לכם עצה שלא תדורו אולי יחרב בהמ"ק טרם כלות נזירותכם כלום הייתם נוזרים, ואמרו כן, היינו נמלכים ושומעים לעצתם פתח הוי, אע"פ שעצתם תלוי' בנולד דדמי להא דאמר פ"ד דנדרים אילו באו י' בני אדם ופייסוך שלא היית נודר, כלום היית נודר, ה"נ כיון שתולה חרטתו בעצת אנשים פתח הוי, אע"פ שעצתם היתה מחמת דבר הנולד לא מקרי נולד כיון שמחמת עצתם הי' חוזר.

והגמ' מקשה שלכולם יהי' אסור גם לאלו שנזרו לאחרי החורבן , דהא ידעו שיחרב הבית ולכן לא הוי נולד, והגמ' מתרצת שלא ידעו אימת יחרב עיי"ש השקו"ט בין אביי ורב יוסף.

יוצא מהגמ' שאע"פ שאין פותחין בנולד מכל מקום פותחין בתנאי נולד, ולכן אפי' נדר בנזיר, אעפ"כ אינו נזיר, וא"כ הכא בקידש את האישה על מנת שאני צדיק גמור, דאז ביחד עם התשובה הוא צריך להביא קרבן, ולא ידע שנחרב הבית אולי יש לומר גם כאן שאילו באו בני אדם ואומרים לו שיחרב הבית וכשאומר ע"מ שאני צדיק כוונתו רק לתשובה ווידוי דברים ולא לקרבן (כיון שיודע שיחרב הבית) אע"פ שעכשיו בזמן שבית המקדש קיים תשובתו הוא גם על ידי קרבן, ולכן האישה תהי' מקודשת כיון שפותחין בתנאי נולד וכונתו באומרו ע"מ שאני צדיק הוא כמו שהוא לאחר חורבן בית המקדש ע"י תשובה ווידוי דברים. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.