בגליון קודם [תתיז - 25] הבאתי המבואר ברשימת אדמו"ר (חוברת לח) דמכיון שמצה היא הכרחית לקיום האדם הן בגשמיות והן ברוחניות לכן מצותה היא גם בזה"ג (דלא כפסח ומרור), וכתבתי שאולי זהו הטעם שששמו של החג בתושב"כ הוא "חג המצות" דוקא - וע"פ המבואר בלקו"ש חי"ז ע' 71 בענין שלושת השמות שנקראו לחה"פ, לפי שדווקא חג המצות הוא מגדיר את מהות החג אף בזה"ג, יעויי"ש.

ויש להעיר מלקו"ש חכ"ב עמ' 127 ובהערות 37-38 שם, שמהות החג הוא דוקא זכרון ליצי"מ - ולא המצות שבו (כחג הסוכות שהמצוה שבו - סוכה - היא מהות החג). אמנם אי"ז סתירה למ"ש שם שמצות היום - מצה - מודגשת בשם החג "חג המצות", כי מבואר שם בשיחה שביום הא' של החג המצוה דמצות היא חלק ממהות היום ולא כל שבעת הימים, ובאמת עיקר הביאור בהרשימה שם קאי על יום הא' דחגה"פ.

ב. בהמשך דבריי שם רציתי לבאר הטעם שבחג השבועות אינו כן, אלא נק' בתורה דוקא ע"ש הענין שאינו מדאורייתא בזה"ג - ספה"ע, ואינו נק' ע"ש מתן-תורה - השייך גם בזה"ג, ע"פ המבואר בלקו"ש שם שקריאת השם בתורה הו"ע דנתינת כח, וזה שייך יותר בספה"ע וביכורים ש(כמבואר בהשיחה שם) הו"ע הבירורים, ומשא"כ לימוד התורה ששייך אצל כאו"א ואי"צ כ"כ לנתינת כח. - אמנם כמובן שהוא דוחק, כי גם על ענין התורה צריך נתינת כוח שבשכלו של האדם יורגש חכמתו ורצונו של הקב"ה (ראה סה"מ מלוקט ח"ה עמ' צט, ועוד).

אמנם לכאו' אין זו קושיא כלל, וכמבואר בשיחות קודש תשל"ז ח"א (עמ' 749) וז"ל "דער ענין פון "זמן מתן תורתנו" ווערט ניט דערמאנט בפירוש אין תושב"כ, און מ'דארף אנקומען צו ראיות און חשבונות וכו', ביז אז מ'כאפט זיך אז שבועות איז זמן מתן תורתנו, און ווי דער אלטער רבי ברענגט אראפ אין שו"ע (או"ח רסתצ"ד), אז בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראיה האט חגה"ש געקענט אויספאלן "פעמים בחמשה, פעמים בששה, פעמים בשבעה". ד.ה. אז שבועות איז ניט פארבונדן מיט מ"ת, ווארום מ"ת איז געווען בששה בסיון, און שבועות קען אויספאלן "פעמים בחמשה" און "פעמים בשבעה", ומודגש בלשונו הזהב של אדה"ז "...אף שאינו ביום מתן תורה אין בכך כלום, שהכתוב לא תלה חג הזה ביום מתן תורה ולא בכמה ימים לחודש רק בחמישים לעומר..." ע"ש, וראה גם בלקו"ש ח"ג ע' 992, לקו"ש ח"ח ע' 22.

ומבואר לפי"ז שפיר הטעם שלא נקרא שם חגה"ש בתורה ע"ש ענין התורה שבו.