בקובץ העבר (ע' 23), כתב הרב י. י. ק. שי' בדינא דסדר ברכת המוציא בליל פסח ומביא שם מסידור רס"ג וז"ל: "ויקח בידו ככר וחצי ויברך המוציא, ואם הי' ליל שבת יברך על שתי ככרות וחצי". ואח"כ מביא שכן פסק גם במחזור ויטרי, ומביא עוד גאונים וגדולי הפוסקים דס"ל כך. ולבסוף מביא בשם ספר האשכול שמביא הלכה זו - דהיינו ככר וחצי כשחל בחול, ושתי ככרות וחצי כשחל בשבת - בשם בה"ג, וכותב בעל האשכול לפרש את דעתו של בה"ג דס"ל דביו"ט ליכא דינא דלח"מ, ולכן בפסח שחל בחול סגי בככר ומחצה, והחצי ככר הוא רק משום דינא דלחם עוני, דצריך להוסיף פרוסה להשלימה, וכשחל בשבת צריך שתים ומחצה, שתי שלימות משום דינא דלח"מ, ועוד פרוסה משום דינא דלחם עוני, יעויי"ש. ע"כ לענינינו.

והנה ספר האשכול איננו תח"י אבל לכאורה קשה מאד הבנתו, דהא, חיוב לח"מ הוא זכר למן שירד להם ביום השישי לחם יומים (לחם משנה), ומפורש במכילתא ומובא ברש"י פ' בשלח ע"פ "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת וגו'" וכותב שם רש"י: "שבת הוא, המן לא יהי' בו, ולא בא הכתוב אלא לרבות יוה"כ וימים טובים (מכילתא)". והיינו שלמדים מפסוק זה שגם ביוה"כ וגם ביו"ט לא ירד להם המן כמו בשבת. וא"כ מכיון שהוא דומה לשבת לכאו' מן ההכרח שירד להם בערב יו"ט לחם משנה, דאל"כ מה אכלו ביו"ט? ומכיון שכן הרי פשוט הדבר שצ"ל חיוב של לח"מ ביו"ט כמו בשבת, ואיך עלה בדעתו של בעל האשכול לפרש בדברי בה"ג דס"ל דביו"ט ליכא דינא דלח"מ? (ומה גם שמובא שם בהוצאת הילדסהיימר, שהבה"ג בעצמו ס"ל דגם ביו"ט ישנו חיוב דלח"מ).

ונראה שאולי יש ליישב את שיטת בעל האשכול (ומובן שכ"ז הוא בד"א כי הספר איננו תח"י ולא יכולתי לעיין בו):

דהנה באמת יש כאן שאלה חמורה: למה באמת לא ירד להם המן ביו"ט, והרי מלאכת אוכ"נ מותרת ביו"ט וא"כ מותר הי' להם לבשל ולאפות ביו"ט, וכן לקיטת המן הוא ג"כ צורך אוכ"נ ומותר ביו"ט. ובשלמא אצל השבת שהיו צריכים להכין צרכי שבת מערב שבת, וכמש"כ "והי' ביום השישי והכינו את אשר יביאו", הי' מוכרח להיות "משנה על אשר ילקטו יום יום", אבל ביו"ט למה?

ועוד יש תמיהה, דהנה המכילתא הנ"ל מביא את הדרשה של "שבת לא יהי' בו" על יוה"כ ועל יו"ט כאחד, דהיינו שבשניהם לא ירד להם המן. א"כ משמע שבשניהם ירד להם לח"מ מערב יו"ט ומערב יוה"כ, ובשלמא ביו"ט היו צריכים לחם יומים מעיו"ט בשביל אכילת ושמחת יו"ט, אבל ביוה"כ הרי התענו כל היום ולא היו צריכים לח"מ מערב כלל. והמן דהיינו השני העומר שירד להם בעיוה"כ את האחד אכלו לסעודת שחרית של עיוה"כ, והשני אכלו למוצאי יוה"כ בלילה. וא"כ לאיזה תכלית ירד להם לח"מ, האם בשביל שירום תולעים ויבאש?!

וא"כ לכאו' יש לדייק מכאן, והשכל נותן וע"כ אין לנו דרך אחרת רק לומר, שאכן בעיוה"כ לא ירד להם לחם יומים.

ומכיון שבאנו לכך, דהיינו שביוה"כ לא הי' לח"מ כי לא הי' צורך בו, א"כ מכיון ששניהם נלמדים מפסוק א' קרוב הדבר לומר שגם ביו"ט - אעפ"י שהיו צריכין לו - לא ירד להם לח"מ כלל בעיו"ט, רק שהקב"ה שלח ברכה בתוך המן של ערב יו"ט, ונשאר ממנו ליו"ט, והי' להם די צרכם הרבה לאפות ולבשל ביו"ט ממה שנשאר להם מעיו"ט. אבל לחם משנה הי' רק בשבת ולא ביו"ט ומכ"ש שלא הי' בעיוה"כ.

ובמילא ס"ל לבעל האשכול דאין כאן סתירה מהמכילתא שהבאנו לעיל דאנה"נ שלא ירד להם המן ביו"ט, ואעפ"כ לא הי' להם לח"מ כ"א ברכת ה' שאכלו ממנו כדי שבעם בעיו"ט ואעפ"כ נשאר להם בשביל יו"ט כנ"ל. ובמילא ס"ל דאין כאן חיוב של לח"מ ביו"ט רק בשבת. ומתורץ בזה שיטת בעל האשכול.

וכ"ז כתבתי רק להסביר את שיטת בעל האשכול. אבל אנחנו הולכים בשיטת הרי"ף שכותב בפ' ערבי פסחים (וכן הרמב"ם): שירד להם בערב יו"ט לחם משנה, ובמילא פסקינן להלכה דיש חיוב לח"מ גם ביו"ט. אלא שא"כ חזרה קושיית הרב י. י. ק. לדוכתא, למה מחלקין בין ליל פסח שחל בחול שאז לוקחין רק שלימה ופרוסה, ובין ליל פסח שחל בשבת שאז צריכין שתי שלימות ומחצה? והרי גם ביו"ט יש חיוב של לח"מ וא"כ מאי נ"מ בין יו"ט פסח שחל בחול לכשחל בשבת?

וליישב קושיא זו כותב רביה"ג בשו"ע הלכות פסח סי' תע"ה סעי' ג' וז"ל: "אעפ"י שבכל יו"ט חייב אדם לבצוע על לחם משנה . . מ"מ בליל פסח י"א שאין צריך כ"א אחד ומחצה, לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו, שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני. לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה, שאחת מהם לא תהי' שלימה. וי"א שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יו"ט, צריך להיות עוד פרוסה משום לחם עני. וכן המנהג פשוט ואין לשנות אלא בשעת הדחק.

ולפי"ז נתיישבה קושייתו בטוב טעם ובפשטות שהרי אילו ירד להם המן ביו"ט היו עוברים על איסור של ד"ס שאמרו שכל דבר שאפשר לעשותה מערב יו"ט ולא יהי' בה חסרון טעם אסור לעשותה ביו"ט. (שו"ע או"ח סי' תצ"ה) והלקיטה ביו"ט הוא דבר שאפשר מעיו"ט בלי שום חסרון טעם וע"כ לא רצה הקב"ה להביאם לעבור על איסור של דבריהם ולהטריחם בלקיטת המן ביו"ט. ואולי גם אפשר לומר שמכאן סמכו חכמים לאסור כל דבר שאפשר לעשותה מערב יו"ט בלי שום חסרון טעם, שהרי ירד להם לחם משנה מעיו"ט, למרות שזה צורך של אוכ"נ ומותר מן התורה ביו"ט. ודו"ק.

והגם שהרב י. י. ק. מיישב את הקושיא ע"י פלפול עמוק, לא באתי ח"ו לגרוע מדבריו (שהם נכונים מאד וכדאי לאמרן) רק באתי להוסיף "פרוסה" להבהרת הענין.

ולהשאלה ששאלנו, למה ירד להם לחם משנה בעיוה"כ? י"ל בפשטות, שהוצרך להם שני העומר אחד לסעודת שחרית של עיוה"כ ואחד לסעודה המפסקת וא"כ לא נשאר להם שום אוכל למוצאי יוה"כ וע"כ הוצרך להם לחם משנה בעיוה"כ.