בלקו"ש ח"ה עמ' 146 ביאר רבינו שפרש"י (עה"פ 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – ש"דמכם" פי' "השופך דם עצמו") – ע"פ דרך הפשט הכוונה שאסור לאדם לשפוך את דם עצמו, אף כאשר אין הדבר גורם להיפך-החיים, ואפי' לא למחלה! (בדומה ל"דמו לא תאכלו", הנאמר בפסוק הקודם לגבי דם בהמה, אשר שם מציין רש"י במפורש שהכוונה היא ל"דם מן החי") ע"כ.

עפי"ז, מתעוררת תמי' לגבי המשך הכתוב "ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" שפירש"י "ומיד האדם מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש. מיד איש אחיו מיד מי שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג" וכו', דהיינו שלגבי בין אדם לחבירו, לא דיבר הכתוב אלא בהורג בלבד, וכפי שהכתוב עצמו מסיים "אדרש את נפש האדם" ואילו לגבי האדם עצמו "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" רואים שגם שפיכת דם כלשהי אסורה!

ואין סברא כלל לומר שדוקא לגבי עצמו יחייב הכתוב שפיכת - דם בלא הריגה ולא לגבי בין אדם לחבירו, דכ"ש וק"ו הדבר. וגם אין לומר דמה"ט שתק הכתוב כיון דכ"ש הוא ולא אצטריך להשמיענו איסור שפ"ד בין אדם לחבירו מאחר שגילה שאפי' לגבי עצמו אסור. דא"כ מה"ט נמי לשתוק מיני' בנוגע להורג חבירו במזיד עכ"פ, כיון דחייב הכתוב לגבי עצמו "לנפשותיכם", דהיינו הורג את עצמו (רש"י). ואין לומר דחייב הכתוב בפירוש על הורג חבירו משום דאין עונשין מה"ד, דהרי, א. הי' לו לחייב בפירוש גם שפיכות-דמים (בלא הריגה), משום דאין עונשין מן הדין (דאף שפ"ד הוא עונש מיתה דאזהרתן זוהי מיתתן בב"נ – סנהד' נז, א, ושם נח, ב). ב. ועיקר דבב"נ אכן עונשין מה"ד (שיורי כנה"ג כללי ק"ו בשם תוס' הרא"ש).

וי"ל הביאור בזה בפשטות, ובהקדם שינוי לשון הכתוב דוקא לגבי אזהרה זו מכל שאר האזהרות דב"נ, דכתוב "אדרש . . אדרשנו . . אדרש" וגו' היינו שדוקא הקב"ה ידרוש מעמו. והטעם מובן בפשטות, כי במקרים אלו אין עדים בדבר לחייבו, וכמו שפרש"י על "ומיד האדם" – "מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש". וכן על "מיד איש אחיו" פירש: "ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקב"ה דורש ממנו".

וכמו"כ מובן בהנוגע להשופך דם עצמו, שיכול לעשות בינו לב"ע בחדרי חדרים ואין רואהו, ודוקא פה שייך לומר שגם אם שפך דם כלשהו הקב"ה ידרוש ממנו כיון שאין רואהו, משא"כ בשופך דם חבירו א"צ שהקב"ה ידרוש ממנו אלא אם הרגו ואין עדים, אבל אם לא הרגו הרי חבירו עצמו חייב לדרוש ממנו, ככל שאר מצות ב"נ שהעובר עליהם חייבים הם עצמם לדונו וכדמצינו בשכם שנתחייבו על שלא דנוהו (רמב"ם הל' מלכים פ"ט הלכ' יד) ופשוט.