בגליון יד הקשה הרב מ.מ. בנוגע להמבואר בכמה שיחות בענין תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זב"ז, שכ"א חשב שדוקא דרכו היא הדרך האמיתית וחבירו טועה, ולכן מצד אהבת ישראל רצו להשפיע על חבריהם, ולכן לא היו יכולים לנהוג בכבוד אמיתי לחבריהם כשחבירו אינו הולך בדרך אמיתית. דלכאו' אינו מובן בזה, דא"כ מה הי' חטאם; דאיך באמת אפשר לנהוג בכבוד אמיתי למי שטועה בדרכו וכו', ועיי"ש במ"ש. ובגליון טו העיר בזה הרב י.ז.פ. והביא כמה נקודות מלקו"ש שבהם מבהיר לכאו' קושיא הנ"ל, אמנם לא ביאר הדבר כל צרכו (וכפי שיבואר להלן). ובגליון טז כתב בזה הר' י.ל.ש. שיחי' (ובאמת נקודת דבריו כבר כתב הר' י.ז.פ.) ודבריו אינם מובנים לי.

נקודת דבריו היא שאין מדובר בדרך של שקר, אלא שכ"א חשב שחבירו חסר לו בשלימות עבודתו (וכמו שהביא הלשונות מלקו"ש), ובזה מובן איך ששייך (ואדרבה צריך) לנהוג כבוד בחבירו. אבל לכאו' אין די בזה לבאר קושיא הנ"ל, שהרי בודאי (כמ"ש הרב הנ"ל), אם לדעתך חסר רק איזה שלימות אי"ז סיבה כלל וכלל לא להתנהג בכבוד אליו, אבל הרי לא מדובר כאן ב"בזיון" שביזו זא"ז, אלא שבדקות לפ"ע עבודתם (ולפ"ע מה שחשבו שחסר בשלימות עבודת חבריהם), לא נהגו בשלימות הכבוד. וא"כ, בודאי קשה איך אפשר לנהוג בכבוד אמיתי שגם בדקות דדקות נק' כבוד - אם בדקות דדקות חסר בשלימות עבודתו. ועוד, דעבודה שאינה בשלימות הרי גם בתוך תוכו יש להגדירו כשקר (ובפרט לתלמידי ר"ע) כמבואר בתניא.

[וראיתי בגליון חה"ש שהעיר בזה במקצת הר' מ.מ. שיחי', ואינו תח"י עתה לעיין בו].

אמנם באמת נראה, דהכל מבואר מהשיחה בחכ"ב (ובאמת העתיק א"ז הר' י.ז.פ. אבל רק העתיק השיחה ולא ביאר. ומה שהביא (וכ"ה בחל"ב) שהוא מצד "אלו ואלו דברי אלקים חיים", לא מתרץ מידי; דזה מבאר רק איך אפשר מציאות כזו שיהי' שני דברים שונים ושניהם אמיתיים, אבל אינו מבאר עצם הענין כלל, ופשוט). דנקו' השיחה וההערות שם הוא, דמה שלא נהגו כבוד דומה לרצוא, ומה שהיו צריכים לנהוג כבוד זב"ז הוא ע"ד שוב. ונקודת הדבר הוא, דזהו החילוק בין גילוים ועצם (וכמפורש בהערה שם בנוגע לרו"ש). דבגילוים, גם רצוא בלי שוב הוי רצוא אמיתי, אבל מצד העצם - כונת העצמות - הוא דוקא שוב. ורצוא בלי שוב אינו רצוא אמיתי (ומבואר בארוכה ענין רו"ש בלקו"ש ח"ג ועוד, ואכ"מ).

ועד"ז מובן בנדו"ד: מצד גילויים כפי שכ"א מצויר בעבודתו א"א שיסבול עבודת חבירו, ואדרבה, מצד אהבת ישראל רוצה להשפיע עליו. [ולהעיר שעפ"ז מובן גודל האהבת ישראל שלהם, דאי"ז רק שלא חשבו רק אודות עבודת עצמם והי' איכפת להם גם עבודת חבריהם, אלא אף שמצד גילוים, עבודת חבירו (ה"רצוא" שלו) הוי סתירה לעבודתו וקשה לו לסובלו, מ"מ רצה להשפיע על חבירו]. ומצד גילוים הרי זה עבודה אמיתית דכ"א חדור באמת בעבודתו ודרכו, ועבודה אחרת אינה עבודה ("רצוא") אמיתית.

אבל מה שנענשו ע"ז (ורק תלמידי ר"ע נענשו ע"ז דמדקדק עמהם וכו') הוא, כי מצד כונת העצמות, א"א להיות חדור רק בציורו הוא כפי שנרגשת עבודתו בגילוים, דמצד כוונת העצמות יש רק ענין א' - לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ובזה אין מורכב כמה ציורים. וזה הי' לתל' ר"ע להרגיש, דמצד העצמות אין הוא מצויר בעבודתו (ה"רצוא") שלו, אלא כל עבודתם (באיזה ציור שהוא), ענינו ("שוב") - כוונת העצמות, דירה בתחתונים.

[והעירני חכ"א, דאולי י"ל דהטעם ע"ז שעבודת תלמידי ר"ע היתה רק בדרגת גילוים, הוא כי הם היו רק תלמידי ר"ע, הגילויים של עבודת ר"ע; ולכן הי' נרגש בהם בעיקר רצוא כמ"ש מצד גילוים. ובסגנון אחר: כ"ד אלף תלמידי ר"ע אכן היו תלמידי ר"ע ראויים לשמם, אבל הם היו במציאות בפני עצמם - בציורם הם.

אמנם חמשת תלמידי ר"ע שנותרו אח"כ, הנה "כולהו אליבא דר"ע", ובהם לא הורגשה מציאותם כלל, אלא שהיו צינור ושביל דרכו משתקף ר"ע].