בלקו"ש ח"ד (ע' 1068) מבאר שה"אבות" וה"אמהות" הם האבות והאמהות של כאו"א מישראל, משום שהורישו עניניהם לכאו"א מישראל, ובהערה 12 כתב וז"ל: שלכן אין קוראין אבות אלא לשלשה (ברכות טז,ב) כי בחי' השבטים יש לך אדם שאין לו כלל בחי' ומדריגות אלו משא"כ בחי' האבות (וכן האמהות) צריך להיות בכל אדם (תו"א וארא נה,א). ועפי"ז יובן מ"ש הראשונים (ראה ריטב"א יבמות מו,א) דהא דאין קוראין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבעה הוא בענין תפלה דוקא (דלכאורה, מכיון שגם את אחרים (לבד אברהם וכו' שרה וכו') מתארים חז"ל (יבמות שם) בהתואר אבות ואמהות, הרי מוכח שגם בהם ישנה המעלה דאבות ואמהות, וא"כ מדוע בתפלה אסור לקוראם אבות ואמהות) - דלפי שהתואר אבות ואמהות מורה שענינם ישנם בכל אחד מישראל, ולכן, בנוגע לענין פרטי אפשר לקרוא גם את אחרים בשם אבות ואמהות, באם ענין זה ישנו בכל אחד מישראל (וכמו הגירות של יוצאי מצרים, שבגמרא שם, שע"י גירות זו, כל יוצאי חלציהם הם בכלל ישראל, וכן בכללות הענין דיציאת מצרים נקראים אבותינו, כי "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו' משועבדים כו'") משא"כ בתפלה - מלשון נפתולי נפתלתי - התקשרות כללית דישראל בהקב"ה, מוכרח להיות בכל אחד הבחינות של השלשה אבות וארבעה אמהות, ורק בחינות אלו (משיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"ג) עכ"ל, ועי' שם בהשיחה שע"פ נגלה לא מצינו ביאור בהחילוק שהוא רק בתפלה.

ויש להעיר בזה במ"ש בראבי"ה (ברכות פ"ב ס"ק נ"ז) על הגמ' שם דאין קוראין אבות אלא לשלשה וז"ל: פירוש להתפלל בזכותן כגון זכור לנו ברית אבות, עכ"ל, ועי' גם בס' אור זרוע (ח"א הל' תפלה סי' ק"ו) מובא בספר אוצר הגאונים (מסכת ברכות בפיר"ח שם) וז"ל: פר"ח אין אומרים זכור לנו ברית אבות אלא לשלשה אומר זכור לנו זכות אברהם יצחק ויעקב, מיכן ולמטה אין מזכירין, וכך אין מזכירין זכות אמהות אלא לארבע, אלא עד יעקב חשיבי וזכותייהו גדולה, אבל השבטים לא חשיבי כי הני לפיכך אין מזכירין וניתלין בזכותם, עכ"ל. דלכאורה ה"ז באופן אחר מביאור הנ"ל, דלפי דבריהם משמע דאיירי רק בנוגע להתפלל בזכות אבות, ולפי דבריהם הי' אפ"ל דזהו גם הפירוש בדברי הריטב"א, שכל הדין דאין קוראין אבות אלא לשלשה הוא רק בנוגע להתפלל בזכותם.

ויש בזה לכאורה חילוק עיקרי, דלפי הביאור שבהשיחה (שהוא לפי ביאור אדה"ז בתו"א) יוצא שבכל מקום שמצינו השם "אבות" שלא אצל אברהם יצחק וכו' ה"ז משום שבענין המדובר שם, גם הם הם אבות לכאו"א מישראל שענין זה שייך בכאו"א מישראל כמו ביצי"מ וכו', ומשמע דאם אין ענין המדובר שייך בכאו"א מישראל, אינם נקראים אבות, משא"כ לפי המבואר בר"ח וכו' י"ל דאפשר לקרות אחרים בשם "אבות" בכל מקום מקום, ורק להתפלל בזכותם מצד אבות לא.

קושיות האחרונים מכמה מקומות

ולפי"ז יש להעיר במה שהקשו אחרונים על הא דאין קוראין אבות אלא לשלשה, דמצינו השם "אבות" גם לא אצל אברהם יצחק וכו', ויש להביא כמה מהם:

א) החיד"א בס' דבש לפי (מערכת א' אות ז) הקשה מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דר"ה אבות העולם רבי ישמעאל ורבי עקיבא, והרי אין קורין אבות אלא לשלשה? וכן הקשה בס' פתח עינים ומראית העין פ"ק דעדיות מ"ד ובמדבר קדמות (מערכת א' אות ב') ממ"ש שם במשנה שם על הלל ושמאי "אבות העולם" וכו'? וראה גם בבית האוצר מערכת א' אות ב'.

ב) גם הקשה החיד"א דבמסכת דרך ארץ זוטא איתא ז' אבות, וקחשיב בהדייהו משה אהרן פינחס ודוד? ובבית האוצר שם הקשה מתרגום שני דקחשיב אדם ונח ושם ואיוב ביחד עם אברהם יצחק ויעקב בשם אבות העולם? ובב"ר פ' נח פ' ד' איתא ד' צדיקים נקראים אבות העולם אדם אברהם יצחק ויעקב?

ג) בס' מאור ישראל ועוד (ברכות שם) העירו ממ"ש במדרש רבה אסתר פ"א עה"פ שש מעלות לכסא כנגד שש אמהות שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה, והרי אין קורין אמהות אלא לארבעה?

ד) כן העירו מהך דברכות נז,ב, הרואה גוב של אריות או כבשן האש אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, (וראה גם שם נד,א) והרי אין קורין אבות אלא לשלשה?

ה) בסוטה לד,א, סימן לבנים שעברו "אבות" את הירדן וקאי על הקרא למען תהי' זאת אות בקרבכם כי ישאלו בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם וגו' עיי"ש, הרי דקוראים לישראל שעברו את הירדן בשם אבות?

ו) בתוספתא מעשר שני פ"ה הי"ד איתא אשר נשבע לאבותינו, הכל בזכות שבטים שנאמר: (חבקוק ג,ט) "שבועות מטות אומר סלה וגו'", הרי דלשבטים קורא אבותינו? ועי' שירי מנחה שם.

ז) בס' ברכת אהרן (מאמר ק"כ) הקשה מנוסח מי שברך שעושין לחולה מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה אהרן דוד ושלמה כו' והרי אין קוראין אבות אלא לשלשה? ומתרץ דכיון שאומרין "ויעקב" בוא"ו, הוא"ו מפסיק הענין ומורה דאבותינו קאי רק על אברהם יצחק ויעקב ולא להלאה עיי"ש, ועי' גם בס' בית אהרן ח"א ע' קכ"ג והלאה.

כמה כללים בענין זה

וכתבו החיד"א ועוד בכל הנ"ל שלפי הריטב"א ניחא, כיון שכל הדין דאין קוראין אבות וכו' קאי רק בנוגע לתפלה, אבל במקום שלא מדובר בענין תפלה שפיר יכולים לקרות אחרים בשם "אבות" גם שלא מהשלשה וכו' עיי"ש, אבל לפי הביאור שבהשיחה דמשמע כנ"ל דרק אם מדובר בענין מסויים שיש בכאו"א מישראל כמו יציאת מצרים וכו' שפיר נקראים אבות בנוגע לענין זה, לכאורה צ"ב בכמה מהנ"ל אם שייך לתרץ עפ"י הריטב"א, וכמו בהך דגוב אריות וכו'.

וכדאי להוסיף עוד בענין זה, שבחי' הרשב"א ברכות שם הביא בשם הראב"ד שהפירוש הוא דליכא חובה לכבוד זה אלא לג' אבות כו' אבל גם בשאר אם אמר לא הפסיד, והרשב"א כתב דלכבוד בעלמא קאמר ולומר שאין חשובין להקרא אבות לכל ישראל וכו' אלא ג' אבות וד' אמהות עיי"ש. אלא דמהרי"ף והרא"ש שהביאו זה משמע דסב"ל שהוא לדינא.

ועי' בבאר אברהם ברכות נד,א, שכתב דכלל זה ד"אין קורין אבות אלא לשלשה וכו'" לא נאמר אלא לגבי יחידים לומר על ראובן עצמו ראובן אבינו, שמעון אבינו וכו', אבל כשמדברים בנוגע לרבים ביחד, מותר לקרותם בשם אבות כיון שהם בודאי אבותיהם של ישראל, ועי' גם בדבש לפי שם ובבית האוצר שם שכתבו דרק אבות סתם אין קוראין, אבל אם מוסיפים ע"ז איזה תואר כמו אבות העולם וכיו"ב מותר.

ובהריטב"א הנ"ל ביבמות יש לעיין, דלמה הקשה קושייתו מהא דאין קורין אמהות אלא לד' רק על "אמהות" שבגמ' שם, ולא הקשה קושייתו על "אבותינו" שהובא שם לפני זה דאין קורין אבות אלא לשלשה? וצ"ע.

בלקו"ש חי"א וארא (א) מבואר שיש לחקור בגדר חיוב הסיבה האם הפירוש הוא שהוא דין כללי, היינו חיוב להיות בהסיבה וכדי לצאת י"ח הסיבה צריך להסב בהד' כוסות ובכזית מצה וכו', או שהוא פרט במצוות אלו, היינו שחכמים תיקנו שא"א לצאת י"ח מצה וד' כוסות רק אם אכלם בהסיבה, ומבאר שם נפ"מ להלכה בין שני אופנים הנ"ל, באם אכל בלי הסיבה, דהדין דצריך לחזור ולאכול בהסיבה - האם צריך לברך ברכת המצוות על אכילה זו השני' ע"ש.

ובהערה 11: "לכאורה אפשר להוכיח מדין זה עצמו (שצריך לחזור ולאכול בהסיבה) שהסיבה הוא תנאי באכילת מצה, כי באם היתה הסיבה חיוב בפ"ע, וכאשר אכל הכזית מצה שלא בהסיבה כבר קיים מצות מצה מה מקום לחייב לאכול עוה"פ את הכזית מצה בהסיבה, כיון שכבר קיים מצות מצה.

אבל אינו - כי עפ"ז שהסיבה הוא חיוב בפ"ע אין הפי' שחיובה חל כשמקיים מצות אכילת מצה, כ"א שתקנוה באכילת מצה כו', לפי שהם זכר לגאולה וחירות כו' וא"כ י"ל שאף שכבר קיים מצות מצה חייבוהו חכמים לאכול עוה"פ מצה זכר לגאולה וחירות, בהסיבה" עכ"ל.

ולכאורה צ"ב דהנה חיוב הסיבה במצה הוא לא רק בכזית הראשון, אלא גם בכורך ובאפיקומן, וא"כ אי נקטינן שכבר יצא יד"ח מצה ורק שלא יצא יד"ח הסיבה שעדיין לא היסב במצה, א"כ עדיין צ"ב למה יאכל מצה עוה"פ בהסיבה ואי משום דצריך הסיבה באכילת מצה - שהוא זכר לחרות - הרי יאכל המצה של הכורך והאפיקומן בהסיבה - שבזה לכאורה נכלל הא דצריך להסב באכילת מצה שהוא זכר לחרות.

והנה בשו"ע אדה"ז (תעה, יז-יח) מבואר דמצוות מצה יוצאים לכל הדעות בלי מרור והיינו בכזית מצה הראשון שאוכלים, אבל מרור לדעת חכ' יוצאים באכילת מרור בלי מצה, אבל לדעת הלל אין יוצאים יד"ח מרור (מדרבנן - בזה"ז) אלא כשאוכלו עם המצה, ולהלל א"א לאכול רק הכורך, דכיון דמצה בזה"ז מה"ת ומרור מדרבנן, נמצא דמרור שאוכל עם המצה מבטל האכילת מצה ולא יצא י"ח מה"ת.

ומשו"ה צריך לאכול הכזית מצה לכתחילה ואח"כ מרור לבד לצאת י"ח לחכמים, ואח"כ לאכול כורך כדי לקיים מצוות מרור להלל. והנה אף שכבר יצא י"ח מצה מה"ת וא"כ איך יקיים מצוות מרור באכילת כורך להלל, הרי המצה שאוכל בכורך אינו מצת מצוה, מ"מ מדרבנן יש עליו חיוב מצה שני מדרבנן כדי לצאת י"ח כורך. (עי' בהגדה של הרבי סי' כורך).

ומשו"ה צריך ליזהר שלא להפסיק בין ברכת המצה לאכילת כורך שגם באכילת מצה של כורך מקיים מצות מצה מדרבנן.

ועפי"ז נמצא שיש לנו מפורש ששייכי שרבנן יחייבוהו בחיוב חדש של מצה כדי לקיים מצוות מרור אף שכבר יצא י"ח מה"ת.

ועפי"ז לכאורה יש מקום לומר באכל מצה בלי הסיבה דאף דהסיבה הוא חיוב כללי וכבר קיים מצות אכילת מצה, מ"מ כיון שצריך לקיים מצוות הסיבה וא"א לקיימו אא"כ יסב באכילת מצה של מצוה, משו"ה חייבוהו חכמים מחדש לאכול מצה כדי לקיים מצות הסיבה באכילת מצה של מצוה כמו שחייבוהו בחיוב מצה שני כדי לקיים מצות אכילת מרור לדעת הלל בזה"ז.

ואף דפשוט דיש מקום לחלק בין הנ"ל דבשלמא בכורך בזה"ז כך היתה חיובא דמרור מלכתחילה בזה"ז לאכול אותו עם המצה זכר למקדש, והיינו שכאילו חיוב מצה השני מדרבנן נכלל בהחיוב מרור מדרבנן, אבל אין להוכיח מזה ששייך לומר שיש חיוב חדש מדרבנן לאכול מצה כדי לצאת ידי הסיבה למי ששכח. אבל מ"מ לכאורה זה מבטל ההוכחה שהסיבה הוא פרט במצות מצה דאפשר לומר דכבר יצא ומ"מ יש עוד חיוב מדרבנן, כמו במצה שאוכל בכורך.

אבל לכאורה פשוט שאין זה כוונת ההערה הנ"ל אלא בפשטות שאוכל מצה שהוא בעצם זכר לגאולה ולחירות ולכאורה צ"ב מה מוסיף אכילה זו על אכילת הכורך והאפיקומן, כנ"ל.

בהערות וביאורים של חג הפסח השתא (ע' 32) הקשה הרב מ.מ. שיחי' על הנאמר בתלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה. ועומד על זה שבכמה שיחות (כגון לקוטי שיחות חלק ל"ב שיחת ל"ג בעומר. וש"נ) מבואר שלכאורה איך מתאים שתלמידי ר' עקיבא שאמר ואהבת. . .זה כלל גדול בתורה, לא נהגו כבוד זה לזה.

ומבאר דאדרבה היא הנותנת דהיות שהיו תלמידים דרבי עקיבא זה גרם דוקא שלא נהגו כבוד זה לזה. והביאור: אמרו חז"ל שאין דיעותיהם של בני אדם שוות וכמובן שכן הוא בנוגע לכ"ד אלף תלמידי רע"ק שכאו"א מהם השיג תורת רע"ק לפי דרכו ודעתו ובשיקול הדעת שלו מסקנתו שבודאי כפי שהשיג הוא, כן הפירוש האמיתי בדברי רע"ק ולכן כאשר שמע שחבירו לומד את דברי רבו באופן שונה - ובלתי נכון לפי דעתו - לא הי' יכול לנהוג בו כבוד והערכה, שהרי הוא לומד את דברי רבו באופן מוטעה.

ונמצא שדוקא היותם תלמידי דר' עקיבא היא הסיבה שלא נהגו כבוד זה לזה כל אחד מתלמידי רע"ק הי' מסור ונתון בכל נפשו לתורת רבו, עד שלא הי' יכול לסבול שמישהו מפרש תורת רבו שלא כהלכה (לפי דעתו) ובפרט כאשר זה טועה (בתורת רע"ק) הוא תלמיד רע"ק. עיין באריכות בחלק לב.

על זה שואל לכאורה יש להבין בזה. איך ייתכן לאיש אמיתי לתת כבוד אמיתי למי שלפי דעתו הולך בדרך של שקר. בשלמא אם הוא חושב שהזולת הולך בדרך אמיתית דכמה דרכים למקום אז אפשר לומר דהגם שהזולת לא השיג את הדרך שלו שהיא הטובה מכולם מ"מ יש לנהוג בו כבוד. אבל אם זה נכון שוב קשה לאידך גיסא מדוע באמת לא נהגו כבוד זה בזה ומסיק אלא על כרחך כדברי רבינו שלדעת האחד דרכו של הזולת היא דרך טעות ושקר היפך דעתו וכבודו של רע"ק א"כ כיצד באמת ייתכן לנהוג בו כבוד? ומקשה ומפרק ומסיק.

לפי עניות דעתי הכל מבואר בהשיחה.

א) ראשית רצוני להעיר שבשיחות לא כתוב הלשונות האלו שלדעת האחד דרכו של הזולת היא דרך של שקר שיכולה להביא לידי דברים היפך רצונו וכבודו של רבי עקיבא, מנא לי' הא הרי מדובר בתלמידי של רבי עקיבא.

הלשונות של השיחה הוא שהרי הוא לומד את דברי רבו באופן שונה ובלתי נכון לפי דעתו - לא הי' יכול לנהוג בו כבוד והערכה. שהרי הוא לומד דברי רבו באופן מוטעה.

דהיינו שמפרש תורת רבו שלא כהלכה (לפי דעתו) ובפרט כאשר זה טועה. ולא הלשונות האלו.

ב) הרבי בהשיחה עצמו מבאר, למה הנהגה של תלמידי ר' עקיבא אינה הנהגה הראוי'ה, וז"ל: "אף שמובן שאין זה הנהגה הראוי לתלמידי רע"ק שגם מצד דעותיהם השונות לא הי' צ"ל פגיעה ביחסי הכבוד שביניהם, כי כאו"א הי' לו לתת מקום גם לדעתו של חבירו [מכיון שגם זו היא דיעה בתורה אלו ואלו דברי אלקים חיים] לכן הנהגתם ההפכית נחשבה לדבר בלתי רצוי ובפרט לפי ערך מעלתם".

ג) ובפרט שענין זה מבואר בעוד כמה מקומות (כפי שהנ"ל עצמו מתחיל בכמה שיחות) כדאי לעיין מה שכתוב שם.

בלקוטי שיחות חלק ז' עמוד 342 מבאר וז"ל מזה מובן שמה שלא נהגו כבוד זה לזה לא הי' מחמת דברים של מה בכך ח"ו אלא הי' להם יסוד וטעם בזה בהתאם לערך לתלמידי רע"ק.

והביאור בזה הוא על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל שאין דיעותיהם של בני אדם שוות, שמזה מובן שגם בעבודת השם יתברך, בלימוד התורה וקיום המצוות אינם שווים. אצל אחד כל זה בא בעיקר מתוך אהבת השם, אצל השני הוא בעיקר מתוך יראת השם ואצל שלישי הוא בעיקר מתוך קבלת עול וכי - אף שכמובן ופשוט בנוגע למעשה אין חילוק ביניהם וקיימו התומ"צ במילואם ובשלימותם - ובהיותם תלמידי רבי עקיבא הרי בודאי שהוי אנשי אמת שעבודתם היתה באמיתיות ובפנימיות שהחדירה כל תוך תוכם באופן שדוקא דרכם נראית להם הנכונה באמת. ומי שלא הגיע למדריגה זו הרי לפי דעתם חסר הוא בשלימות, והיות שהוי תלמידי דרע"ק שאמר ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה לא הסתפקו בזה שכל אחד הלך מחיל אל חיל בדרכו העולה בית קל אלא השתדלו גם כן להפשיע על חבריהם שגם הם יעבדו באופן זה דוקא ואלה שלא קיבלו הדבר - לא יכלו לנהוג בו כבוד בכל הדרוש מתלמידי רבי עקיבא עכ"ל. הרי הרבי בעצמו מסביר כל זה עיין שם. והרבי מסיים שם ההוראה מתלמידי ר' עקיבא (התוכן):

א) שעבודת השם צריך להיות באמת.

ב) אהבת ישראל באמת ובשלימות הכי גדולה.

ג) ויחד עם האמור צריך וחייב אדם להביט בעין יפה על כל שומר תורה ומצוה ולנהוג בו כבוד גדול אם אפילו דרכו היא לא דרכו הוא. כיון שעובד ה' הוא וההפרש הוא רק - שזה עובד מצד אהבת ה' וזה מצד יראת ה' וכו'.

בעומק יותר מבואר בלקוטי שיחות חלק כב 138 ואילך שיחות לג בעומר שכיון שהי' תלמידי רע"ק הי' להם תשוקה למסירות נפש ובמילא כל ענין של עבודת הי' אצלם במסירות נפש והיו מסורים בכל מציאותם באופן של מסירות נפש להענין העבודה שלהם בכל לב ונפש עד שלא הי' להם (באותה שעה) מקום לענין שני.

ואעפ"כ אחרי כל העילוי של העבודה זו הרי זה שלא כפי הכוונה בשלימותה כיון שהי' עבודה שלהם במסירות נפש שזה מביא לידי רצוא כלות הנפש לא כמו שהי' אצל רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום עיין שם באריכות. הרי רואים שהפירוש בזה הוא בפשטות, שמה שהי' לא כשורה הוא שלא נתנו מקום לדעה השני (כמו אלו ואלו דברי אלקים חיים). וק"ל.

מענין לענין שמעתי מהרה"ג והרה"ח ר' הלל שיחי' פעווזנער שהקב"ה ברא את האדם שאין פרצופיהם שוות, ואין דעותיהם שוות, ככה צריך להיות שככה ברא הקב"ה. וציווה ביחד עם זה, ואהבת לרעך כמוך כמוך ממש וד"ל.

בלקו"ש חל"ח שי"ל ז"ע, בהוספות לחג השבועות (ע' 183 ואילך) נדפס "מענה שלהי מ"ח תשכ"ז" בענין ידיעה ובחירה. ויש להעיר, שמענה זה כבר נדפס כצורתו בלקוטי שיחות ח"ז בהוספות לפרקי אבות ע' 368, ויש שם רק שינוי אחד קטן, שבמקום [הידיעה] "שבשעת מעשה" (כבחל"ח) נדפס שם "ש(היא) בשעת מעשה". ויש לעיין איזהו הנוסח הנכון.