בלקו"ש חכ"ט (שיחה ב' לפ' תבוא עמ' 155) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שאף שישנם כמה דברים שאיסורם בכל שהוא, כמו ע"ז (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פי"א ה"א; הל' ע"ז פ"ז הט"ו, פ"ז ה"ז), או בנוגע לאיסור הוצאה בשבת, שכו"כ דברים איסור הוצאה שלהם הוא בכ"ש (רמב"ם הל' שבת פי"ח ה"כ), מ"מ לא כל הדברים שוים, כי גדר איסור "כל שהוא" יש ללמוד בב' אופנים:

א. שזהו שיעור באותו האיסור - ז.א. שישנם איסורים ששיעורם בגרוגרת, בכזית וכו', וישנם איסורים כאלו ששיעורם בכל שהוא.

ב. ה"ז איסור שאין לו שיעור, ולכן האיסור הוא בכ"ש - שאינו בגדר שיעור (וראה שם בהערה 34 הנפק"מ).

ומבאר שבזה חלוק גדר כ"ש באיסור הוצאה בשבת מגדר כ"ש באיסור ע"ז: בנוגע להוצאה בשבת, היות ובד"כ יש שיעור לאיסורו, הרי מובן שדברים אלו שאיסורם בכ"ש, ה"ז לפי שבדברים אלו "כל שהוא" הוא ג"כ שיעור [לפי שבדברים אלו גם כ"ש חשוב מצ"ע, וע"ד "פלפל כ"ש, עיטרן כ"ש, ריח טוב כ"ש וכו'", או לפי "ש"מצניעין אותם לגניזה", שבנ"א מחשיבין (מצניעין) גם כ"ש מדברים אלו],

משא"כ בנוגע לעיר הנדחת וע"ז בכלל, שע"ז נאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", אין גדר ואיסור כ"ש בזה לפי שגם "כ"ש" הוא גדר של שיעור; כ"א לפי שבאיסור ע"ז אין שיעור - "מאומה", ובלשון הרמב"ם (הל' מאכא"ס שם ה"ב): "כיון שאיסור זה משום עכו"ם הוא אין לו שיעור, ונאמר בעבודת כו"מ ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", ע"כ תו"ד בלקו"ש.

והנה בהמשך לזה יש לבאר סוגיית הגמ' בשבת (צא, א) וז"ל הגמ': "בעא מיני' רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא . . וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין, והאי משלימו לביצה, ["שנחה אצלו והשלימו, וע"י הנחה זו נטמא" - פרש"י], מאי, מדמצטרף לענין טומאה [כי "לטמא טומאת אוכלין . . כביצה בענין" - פרש"י] מיחייב נמי לענין שבת, או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן", עכ"ל הגמ'. ומפרש רש"י (ד"ה 'מאי') תוכן האיבעי', וז"ל: "מדחשיב הך זריקה לענין טומאה, חשיב נמי לענין שבת כאילו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא", עכ"ל. כלומר: אף שאין בהאוכל שזרק שעור כגרוגרת, וגם הוא לא החשיב הכזית הזה, מ"מ מסתפק שאולי חייב לפי שזהו זריקה חשובה לענין טומאה, ה"ז זריקה חשובה גם לענין שבת.

וצלה"ב: פשוט הוא שכל גדר השעורים בדיני הוצאה בשבת ה"ה מטעם חשיבות. כלומר: הרי ידוע שהשעורים שישנם בשאר הדברים (כמו באיסורי אכילה וכיו"ב) אינם משתנים מדבר לדבר, משא"כ השעור בהוצאה משתנה מדבר לדבר, כמבואר בארוכה בפרק כלל גדול, בפרק המוציא יין, ובפרק אמר ר"ע, והטעם ע"ז כי אי"ז בגדר שיעור מצ"ע, כ"א כל דבר החשוב, חייבים על הוצאתו, וחשיבות הדברים משתנה מדבר לדבר, ולכן השעור משתנה. ובלשון הרשב"א כאן: "אינו דומה שיעור שבת לשאר האיסורים, דאילו פיגול ונותר וחלה לא חייבה התורה בהם אלא כשעור אכילה דהיינו כזית . . אבל הוצאת שבת בחשיבותא תליא מילתא, וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שעור הוצאה לכל הדברים, אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל, ואין מצניעין כמוהו, והצניעו, המצניע חייב".

וא"כ מה הספק כאן (כשזרק כזית תרומה לבית טמא ונצטרף עם עוד אוכל בבית ונטמא טומאת אוכלין), האם חייב על ההוצאה, הרי לפועל "חשיב הך זריקה", וא"כ צ"ל פשוט שחייב, כי על כל זריקה חשובה חייבים, ומהי הסברא שלא יתחייב על זריקה חשובה זו.

גם צלה"ב: מדוע כתב רש"י "מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת. כאילו הוא כגרוגרת וחייב", והרי אם זה חשוב אין צריכים גרוגרת, שהרי זהו כל תוכן תחלת פ' המצניע (וגם מפורש כן לעיל עה, ב), שאם מישהו מחשיב האוכלין, חייב גם אם אי"ז כגרוגרת, וא"כ הו"ל לרש"י לכתוב "מדחשיב . . חשיב נמי לענין שבת כאלו הצניעו לזרע שחייב כל שהוא", כי זהו דמיון יותר קרוב, שהרי גם בנדו"ד אי"ז כגרוגרת, ואעפ"כ יש סברא שיתחייב מטעם חשיבות, וה"ז כמו המצניע לזרע שחייב בכל שהוא מטעם חשיבות.

ואף שלכאו' כתב כן רש"י מטעם המשך לשון הגמ'. דהנה להצד של האיבעי שאינו חייב בנדו"ד, הלשון בגמ' הוא "או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן" שמזה משמע שלהצד שאכן חייב, ה"ז לפי שהוא כמו גרוגרת, ולכן כ' רש"י ש"חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא גרוגרת".

אבל זה גופא צריך ביאור - וכי לענין שבת מוכרח להיות כגרוגרת כנ"ל, והרי אפשר להתחייב גם בכ"ש, אם החשיבו (ע"י שמצניעו לזרע וכיו"ב), ומה הפי' "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן"?

ולהעיר, שאין הכוונה כאן להקשות על הגמ' מזה שישנם הרבה דברים בהוצאה שחייבים בכ"ש, כמו "פלפלת כל שהוא, ועטרן כל שהוא, מיני בשמים ומיני מתכות כל שהן" (לעיל צ, א), וא"כ איך כתבה הגמ' "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן", וגם מזה שבכלל ישנם הרבה דברים שאף שאינם בכ"ש, אבל גם אינם כגרוגרת, ואיך כתבה הגמ' ש"כל לענין שבת כגרוגרת בעינן" - אי"ז קשה, כי פשוט שכוונת הגמ' כאן היא בנוגע אוכלין המדובר כאן, שבזה מפורש לעיל (עו, ב) "המוציא אוכלים כגרוגרת חייב", וע"ז מתאים לומר ש"כל לענין שבת - היינו באוכלים - כגרוגרת בעינן". אבל הקושיא הנ"ל על הגמ' היא מזה שגם באוכלים גופא אפ"ל חייב בכ"ש, אם מחשיבו (ע"י שמצניע לזרע וכיו"ב), וא"כ גם על אוכלים אין לומר "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן".

אמנם ע"פ הלקו"ש הנ"ל י"ל בזה. ובהקדים דלכאו' מהו חידוש הרבי שהשיעור דכ"ש בהוצאה דשבת הוא שעור של כ"ש, והרי פשוט הוא, שהרי כל הטעם שאכן חייבים בכ"ש ה"ז לפי שבדברים אלו גם כ"ש חשוב הוא, כנ"ל, וא"כ פשוט שאי"ז לפי שלא איכפת לן כמה יש כאן, כ"א להיפך, לפי שגם כ"ש חשוב הוא, וא"כ מובן בפשטות שהכ"ש הזה ענינו שזה ג"כ שיעור, ומהו חידוש השיחה?

אלא הפי' הוא שגדר "שיעור" הוא גדר בהחפץ, בכמות הדבר, והי' מקום לומר שבדברים אלו שגם כ"ש חשוב הוא, וחייב, אי"ז לפי שאפשר להגדיר "כל שהוא" כ"שעור" בהחפץ, כ"א שזה גורם שפעולת ההוצאה היא פעולה חשובה, ולכן חייב. וע"ז קמ"ל הרבי בהשיחה שזהו אכן "שיעור" בהחפץ.

וי"ל נפק"מ בין אם זהו רק פעולה חשובה לגבי אם זהו שעור בהחפץ האם צ"ל עכ"פ קצת ממשות להאיסור, כי באם אין בזה שום ממשות כלל, אאפ"ל ע"ז שיש כאן "שעור" של כ"ש משא"כ באם אי"ז "שעור" בהחפץ, כ"א דין בהפעולה (שה"ז פעולה חשובה), אז אפילו אם אין בזה שום ממשות כלל, ה"ז אסור, כי עכ"פ הפעולה היא חשובה, [כלומר: באם זהו בגדר "מאומה", שאי"ז בגדר שיעור כלל, כע"ז, פשוט שאצ"ל שום ממשות כדי להתחייב, אלא אפי' אם זה מטעם חשיבות, ג"כ מסתבר שאצ"ל שום ממשות, כי באם הפעולה היא חשובה, ה"ז מספיק להתחייב, משא"כ אם זהו בגדר "שעור", מסתבר שצ"ל קצת ממשות להחפץ [אבל צע"ק בזה, כי אינו מביא נפק"מ זו בלקו"ש. אף שבהערה 34 מביא נפק"מ אחרת].

[ומצינו חילוק בכ"ש בין יש בזה קצת ממשות לבין אין בו ממשות כלל - בכסף משנה על הרמב"ם (הל' חו"מ פ"א ה"ז). וראה צ"צ פס"ד יו"ד סס"ו (עמ' 298) ובהערות כ"ק אדמו"ר שם (עמ' 854), ואנצק' תלמודית כרך טז עמ' תרטז.]

אמנם כ"ז הוא בדברים אלו שכל אדם חייב ע"ז בכ"ש, כמו פלפלת וכיו"ב, שזהו השעור של דבר זה, אבל יש לעיין איך הוא בנוגע אוכלים שאכן השעור הכללי הוא כגרוגרת, אלא אם יחיד מצניעו לזרע וכיו"ב הרי המצניע (לבד) חייב בכ"ש האם גם בזה אמרינן שאי"ז רק שע"י שמצניעו וכו' נעשה פעולת ההוצאה שלו אח"כ כפועלה חשובה, כ"א שיש כאן אצלו "שיעור" הוצאה, או אין לומר שזהו "שעור", שהרי (אולי) אין לומר "שעור" ליחיד, ומה שיש כאן הוא רק שזה מחשיב הפעולה, ולכן חייב.

והנפק"מ למעשה יהי', האם כשמצניע לזרע צ"ל קצת ממשות בזה כדי להתחייב, ואין מספיק כ"ש ממש - שאם הוא בגדר "שעור" כ"ש, צ"ל בזה קצת ממשות, ובאם זהו רק פעולה חשובה, מספיק כ"ש ממש.

וי"ל עוד נפק"מ - בנדון שיהי' מציאות שברור שאין המאכל חשוב, ורק שהפעולה של ההוצאה היא חשובה, האם יהי' חייב: אם הטעם מדוע כשמצניע לזרע וכיו"ב חייב בכ"ש הוא רק לפי שעי"ז נעשה פעולת ההוצאה לפעולה חשובה, אז גם בנדון כזה חייב. משא"כ אם מצניע לזרע וכיו"ב חייב בכ"ש לפי שעי"ז יש בהמאכל "שעור" של כ"ש, אז באם ברור שאין בהמאכל "שעור" של "כ"ש כי לא החשיבו כלל, אלא שהפעולה היא חשובה, יהי' פטור.

ונדון כזה הוא אם "זרק כזית תרומה לבית טמא . . וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה . . מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת", כי זהו מציאות שהאדם לא החשיב הכזית תרומה, אלא שבפועל יש כאן פעולה חשובה של הוצאה, וכלשון רש"י "מדחשבי הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת" - וזה יהי' תלוי בהנ"ל: אם במצניע לזרע וכיו"ב הפעולה החשובה מספיקה לחייבו, חייב ג"כ בנדון דידן, אבל אם במצניע צ"ל "שעור" כדי לחייבו, יהי' פטור בנדו"ד, כי בנדו"ד אין כאן "שעור" בהמאכל, גם לא "שעור" של כ"ש, כי לא החשיבו.

וזהו ב' צדדי האיבעי: "מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת", שהיות וזו פעולה חשובה (מטעם שזה מועיל לענין טומאה) ה"ז מספיק לחייבו, "או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן", היינו שכדי להתחייב צ"ל "שעור", והיות והוא לא החשיב החפץ, אין לחייבו בשום אופן, רק אם יש בו השעור הכללי דגרוגרת.

וזהו כוונת הלשון "כל לענין שבת כגרוגרת בעינן" - לא שבכלל אא"פ להתחייב בשום אופן אחר, כ"א שבנדון שאין האדם הפרטי מחשיב חפץ זה, אא"פ להתחייב בשבת כ"א כשיש בו כגרוגרת, שאז אי"צ להחשיבו כלל, ואפי' אם להאדם הפרטי הזה גם גרוגרת אינו חשוב, אעפ"כ חייב, כי זהו שעור כללי.

ומזה מובן שלהצד השני, שאכן חייב, הפי' הוא שאף שאי"ז בדומה להנדון שמצניע לזרע וכיו"ב, שאז חייב בכ"ש, כי שם יש בהחפץ "שעור" כ"ש עכ"פ, מטעם שמחשיבו, משא"כ בנדו"ד אין כאן שום שיעור כי האדם הזה לא החשיבו, מ"מ ה"ז דומה לגרוגרת, שג"כ לא החשיבו ואעפ"כ חייב.

ולכן כתב רש"י "מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאילו הוא כגרוגרת", ולא כ' כאילו הצניעו לזרע וכיו"ב, כי אינם דומים כנ"ל.

א. בלקוטי שיחות כרך כז עמ' 90-91: "תורה קובעת שה"נגע" עצמו אינו פועל טומאה, אלא פסק ואמירת הכהן (איש החסד) "טמא אתה" פועל שהמצורע יהיה טמא".

ובהערה 31: "ראה מצורע (יד, לו) בנגעי בתים, ובפרש"י שם: שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומאה (וראה מפרשי רש"י בפרש"י שם, לה; תויו"ט לנגעים פי"ב מ"ה ולהעיר מרמב"ם הל' תרומות פ"ז ה"ט").

והנה מדברי כ"ק נמצינו למדים: א. הכהן פועל הטומאה ב. כשם שהוא בנוגע לנגעי בתים כך הוא גם בשאר נגעים שה"נגע" עצמו אינו פועל טומאה, הנה ה'קרבן אהרן' (על התו"כ) הקשה (עמ"ש בגור ארי' עה"פ שם): דלא דק בזה, שהכהן אינו עושה אותו נגע, אבל הטומאה עושה בו וקודם שיבא הכהן נגע הוא [ואמנם התוספות יו"ט נדחק לתרץ, עי"ש]

ועד"ז בשו"ת שאילת יעב"ץ שאלה קלח האריך בענין נגעים בכלל "צריך לעיין טובא בהאי ענינא איך הוא דבר זה שהטומאה והטהרה בידי כהן . . אי אפילו בסימני טומאה מובהקין, או דילמא דווקא במנוגעים בשואל, אז תלוי בכהן להורות על פיו דווקא . . אבל בסימנין מובהקין לטומאה, מכי חזא להו אפי' ישראל, מיטמא מאותה שעה ואילך".

והאריך שם בהבאת ראיות והסיק "שאין אנו צריכים לכהן אלא להורות במסופק, כי אז הטהרה תלויה בכהן אבל בברור לנו שהנגע טמא, אין הדבר תלוי בו".

אמנם גם השאילת יעב"ץ הרגיש שישנו קושי מנגעי בתים והוא כותב: "ולא תותיב עלואי, מהא דתנינן גבי טומאת בתים . . דמשמע מהא דאפילו בנגע ודאי אינו מיטמא קודם שיבוא הכהן, דשמא שניא [שונה] היא טומאת נגעי בתים דחידוש הוא שחידשה תורה". ומשמע מדברי השאילת יעב"ץ שאין ראיה מנגעי בתים שכן דווקא שם חידשה תורה שהכל תלוי בכהן.

בדברי חז"ל (מפרשי התורה והמשנה ונו"כ הרמב"ם) מצינו כמה הסברים וגישות לענין זה: התוספות יו"ט (שצויין בהשיחה) סבור הי' בתחילת דבריו כמ"ש בהשיחה: "שבכל הנגעים הדין כך, שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן" אבל הוא עצמו מסתפק בכך וממשיך: "ואפילו את"ל דאין הדין הזה, אלא בנגעי בתים. וכן הרמב"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים י"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן . . לכך הקפידה התורה ביותר כו'". גם הענף יוסף (ויק"ר יז, א) כותב במפורש: "וכל זה הוא דוקא בנגעי בתים, אבל בשאר נגעים וודאי לאיש חוטא הוא ויכול לומר נגוע".

ויתירה מזו במעשה רקח על הרמב"ם פי"ד ה"ד כתב שמלשון הרמב"ם "כשיראה נגע בבית, ומדלא כתב כשיראה נגע סתמא משמע דבנגעי בתים דוקא נוהג דין זה" ומבאר טעם הדבר "כדי שלא יטמאו הכלים . . דאם יגזור ויאמר נגע נראה לי . . כיון דשוויה נפשיה חתיכה דאיסורא במה שאמר נגע ודאי נראה לי תו לא מצי כהן להתיר לו הפנוי דהא איהו העיד דהויא טומאה ודאית" אלא שגם להמעשה רוקח עצמו פשוט שטומאת הנגעים בכלל נפעלת ע"י כהן "שאין הטומאה והטהרה תלויה בו אלא בכהן וכמ"ש רבינו פ"ט דין ב'". וראה גם להלן.

ב. באותו דין דנגעי בתים (שצויין בהשיחה לפרש"י דווקא) עיין ברמב"ם הל' טומאת צרעת פי"ד ה"ד ומקורו במשנה נגעים פי"ב מ"ה - ש"אפילו [תלמיד] חכם שיודע ודאי שזה נגע - לא יגזור ויאמר: נגע נראה לי בבית, אלא אומר לכהן כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית כו' ואח"כ יבוא הכהן ויכנס ויראה הנגע" - הקשה הרא"ם: "ולא ידעתי טעם בזה, דמה הפרש יש בין "כנגע נראה לי" לבין נגע? בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא או לטהר הו"א שצריך לומר כנגע המורה על ספק ולא נגע המורה על הוודאי, מפני שאם יאמר אותו בלשון ודאי כבר נטמא כל מה שבבית . . אבל כיון שאין טומאת הנגע וטהרתו תלויה אלא בכהן . . למאי נפק"מ"?

וביישוב הדבר והסברת טעם דין זה ישנם כמה שיטות:

א) הרא"ם בשם רבותיו ("אבל שמעתי מרבותי") תירץ שאכן אין כאן הבדל הלכתי ("שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו") ואין זה "אלא מפני דרך ארץ בלבד", בחינת מחז"ל (ברכות ד, א) "למד לשונך לומר איני יודע" [ועד"ז כ' התפארת ישראל שם: כדי לחלוק כבוד להכהן שיפסוק הוא את דינו].

התורה תמימה כתב בדומה לתירוץ זה אבל ב'אותיות של הלכה': "כדי שלא ייראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך להכהן להורות ולהחליט".

ב) הגור ארי' תירץ: ד"טעם הדבר הזה משום "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" דהא כל זמן שלא נזקק לו הכהן - לא נגע הוא, ואיך יאמר 'נגע נראה לי בבית'"?

ג) התוספות יו"ט פי': כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו . . הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן [חיזוק לפירוש זה מצוי, לכאורה בנוסחאות חז"ל שהובאו בתו"ש ויקרא עמ' ריג ס"ק קסד: "מכאן שאין פותחין פה לשטן"].

ד) במעשה רקח לרמב"ם: אם יגזור ויאמר נגע . . שווייה נפשיה חתיכה דאיסורא . . תו לא מצי כהן להתיר לו [אבל ראה להלן אות ו].

ה) בענף יוסף למד"ר: "נגעים בהם לטובה אם לא חטא, ולחטאים לרעה, ולזה אמרה תורה שלא יאמר נגע שמכוון שהוא לרעה אלא כנגע שלא ידע אם הוא לרעה אם הוא לטובה כנ"ל".

ו) בחומש מאזניים לתורה (להר"ז סורוצקין) כתב: "לפי שאדם קרוב אצל עצמו וכנוגע בדבר, אסור לו להכריע בדבר הנוגע לעצמו כ"כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (שם פ"ב משנה ה'): לא אמרו "כל הנגעים כהן רואה" אלא "אדם" והיינו שהוא חכם האומר לכהן שוטה אמור טמא או טהור, ואעפ"כ נגעי עצמו אינו רואה אפילו לומר לכהן אמור טמא, וכן אין לו לומר נגע, אלא כנגע [אבל ראה לעיל תירוץ ג].

ז) העירני בני הת' משה לוי יצחק שי' עפמ"ש בלקו"ש ח"י עמ' 26 (ואילך) "כשהנידון הוא בלשון הבאה בתור פסק הלכה, אזי צריך ה"פסק" להיאמר בלשון היותר ברורה - אפילו אם לשון זו היא "דבר מגונה" בכדי שההלכה תהי' פסוקה וברורה לגמרי"

והנה מכיון שהתורה קבעה שבטומאת נגע נקבע הפס"ד רק ע"י כהן לכן רק לכהן מותר לפס"ד "נגע", משא"כ החכם מצד איסור לדבר בלשון שאינה נקי' אינו יכול לומר נגע (ומקסימום לומר כנגע).

[ומעין המבואר בלקו"ש חכ"ז שם עמ' 91, ולהעיר שדברי כ"ק אדמו"ר מתאימים עם מ"ש הגור ארי' דובר שקרים וכו'.]

ח) בתוספות יו"ט כתב: שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה [ואולי הכוונה ע"ד ה'מעשה רוקח' דלעיל].

ג. בגוף הביאור שבהשיחה במעלת הכהן שעליו הטילה התורה לטמא כו' שכן נמנה הוא על אנשי חסד שיבדקו היטב קודם שיוציאו מישהו מכלל ישראל כו' יש לבאר המעלה והחידוש בביאור זה על מה שמצינו בחז"ל (מדרש תדשא אות טז נדפס באוצר המדרשים) "כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן כו' כך יקבלו טרחותיהן" (ועד"ז בעוד כמה מדרשים כשהמטרה היא להדק את הקשר שבין העם והכהנים).

הנה פשוט שכל הביאורים האחרים הם צדדיים, ואינם קשורים בעצם קביעת הפס"ד והיחס של הכהן ליהודי, שקשור באישיותו של הכהן איש חסד, משא"כ לביאור כ"ק ה"ז קשור בעצם ענינו של הכהן וכו'.

ואולי י"ל עוד: הטעם בחז"ל שנועד לקשר בין הכהנים ובנ"י שלכן הטומאה וטהרה תלוי' בכהנים, יש בו הגבלה מסויימת, שהרי כהנים ע"ה לא מקבלים תרומה וכו' (ראה פיה"מ לרמב"ם חלה פ"ד מ"ט, רדב"ז על הרמב"ם תרומות פ"ו ה"ב, כהנ"ג יו"ד סימן סא הגה"ט סקמ"ט, - שזהו לכתחילה ולכו"ע מתנות כהונה שצריך לשמרן בטהרה אינן ניתנים אלא לת"ח - ראה משנה חלה שם; חולין קל, ב ובתוד"ה 'מנין'; רמב"ם שם שו"ע יו"ד סי' א סעי' ז; רמ"א יו"ד שלא סעי' יט) וממילא מה הקשר בינם לבין ראיית הנגעים.

משא"כ לטעמו של כ"ק זהו ענין שלמעלה מהשכל ולכן גם כהן ע"ה שהבקי בנגעים אומר לו אמור טמא וכו' על ידו נקבע הפס"ד, שהענין נקבע ע"י כהן שהוא בעצם מצד שרשו שבנפש כו' איש החסד וכו'.

בלקו"ש חי"ד פר' ואתחנן מבאר הרבי את החילוק בין האיסורים דרבנן במלאכות הוצאה וקשירה. דבמלאכת הוצאה חייב מה"ת רק כשעושה עקירה והנחה, ומדרבנן אסור גם בעקירה לבד או הנחה לבד, ואפי' לצורך מצוה אסור. משא"כ במלאכת קושר שמה"ת חייב רק בקשר של קיימא, ומדרבנן אסור גם בקשר שאינו של קיימא, אבל לצורך מצוה מותר לעשות קשר שאינו של קיימא.

ומבאר שזה מפני שיש חילוק בטעם האיסורים: שכשעושה עקירה לבד או הנחה לבד הוא עושה חצי המלאכה, ולכן יש גזירה כשהוא עושה חצי מלאכה שמא יבוא לעשות "מלאכה שלימה בשבת", ואסור גם לצורך מצוה. משא"כ בקשר שאינו של קיימא שאין זה אפי' חצי מלאכה, והוא אסור רק מפני שדומה למלאכה דאורייתא, ולכן מפני שאין כאן גזירה מותר לקושרו לצורך מצוה.

והביאור בזה שאינו אפי' חצי מלאכה, מבאר הרבי: "בהסברת הטעם שהתורה אסרה דווקא קשר של קיימא, י"ל: מלאכת הקשירה תוכנה - חיבור ואיחוד של שני דברים (חוטים וכיו"ב) ואין הקשר ראוי להקרא בשם חיבור ואיחוד אמיתי אלא באופן שנעשה ע"מ "שישאר כן לעולם". והיינו שהדעת שיהי' קשר של קיימא הוא תנאי במלאכת הקשירה. ולכן אם התכוון לכתחלה לקושרם רק לאיזה זמן ולהתירם אח"כ, הרי גם בזמן שהם קשורים יחדיו, אי"ז חיבור אמיתי ואינו בגדר קשירה שאסרה התורה".

ועל המילים "בהסברת הטעם שהתורה אסרה דוקא קשר של קיימא", כתב בהע' 28 וז"ל: "הטעם ע"ז הוא לפי שהקשרים שקשרו במשכן היו "קשרי קיימא" (שו"ע אדה"ז ר"ס שיז) - אבל ההסברה ע"ז גופא י"ל כבפנים".

והפי' בזה בפשטות הוא, שהטעם לזה שהתורה אסרה דוקא קשר של קיימא הוא מפני שהל"ט מלאכות נלמדות מעשיית המשכן ובהמשכן היה הקשר של קיימא, אבל צריכים להבין זה גופא שלמדנו מהמשכן גם הפרט שהקשר צריך להיות של קיימא. דלכאורה המלאכה היא הקשירה, ורק שבמשכן היה קשר שהיה נשאר לעולם (של קיימא), אבל לכאורה צריכים לאסור קשירה גם אם אינה ע"מ שישאר כן לעולם (אינו של קיימא) דהקשירה היא המלאכה, וע"ז כותב הרבי "י"ל כבפנים", דהיינו שזה שהקשר צריך להיות "ע"מ שישאר כן לעולם" הוא מפני ש"הוא תנאי במלאכת הקשירה" וכו', כנ"ל.

אבל לכאורה אינו מובן, ובהקדים: מס' שבת עד, ב איתא "קשירה במשכן היכא הואי? אמר רבא שכן קושרים ביתדות אהלים. ההוא קושר על מנת להתיר הוא! ("וכי האי גוונא פטרינן ליה לקמן דתנן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו" - רש"י) . . אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי שכן ציידי חלזון קושרין ומתירין ("שכל רשתות עשוית קשרים קשרים והן קשרי קיימא..." - רש"י).

נמצא, שבמשכן היו גם קשרים שלא של קיימא. וא"כ לכאורה אי אפשר לומר שהטעם לזה שהתורה אסרה דווקא קשר של קיימא הוא מפני שכן מצינו במשכן, דבמשכן מצינו גם קשר שאינו של קיימא. וא"כ לכאורה צ"ל שהביאור שבפנים השיחה אינו (רק) "ההסברה" ע"ז שלמדנו מהקשר שבמשכן גם הפרט שצריך להיות של קיימא, אלא הוא הוא הטעם שהתורה אסרה דווקא קשר של קיימא אף שמצינו במשכן גם קשר שאינו של קיימא.

וא"כ לכאורה בהע' 28 הול"ל להיפך, שאין לומר שהטעם שהתורה אסרה דווקא קשר של קיימא הוא מפני שכן היה במשכן, שהרי במשכן היה גם קשר שאינו של קיימא, ומוכרחים לומר דהביאור שבפנים השיחה הוא הטעם לזה שהתורה אסרה דווקא קשר של קיימא.

וכן הוא בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' קפ) וז"ל: "דהנה הא דבעינן קשר של קיימא ואם דעתו להתירו פטור, ולכאורה מאי שנא מכל המלאכות דאם הוציא על מנת לחזור ולהכניס או כותב על מנת למחוק חייב . . ואין לומר משום דבמשכן הי' קשר של קיימא, דהא אשכחן נמי במשכן שהי' שלא של קיימא כיתדות אוהלים דמפורש בגמ' (עד, ב) דקושר על מנת להתיר הוא" (ועיי"ש שמתרץ כעין הביאור שבפנים השיחה).

ואבקש מהקוראים להעיר בזה.

בהמשך למה שכתבתי בגליון תתקיז (עמ' 78) בענין יסוד פלוגתתם דר' יאשי' ור' יונתן בכ"מ, שנתבאר בלקו"ש חח"י עמ' 104 ואילך דאזלי לשיטתייהו אם הכלל והצבור מכריע או הפרט והיחיד (עיי"ש בארוכה), וכתבנו להעיר עפ"ז דאזלי לשיטתייהו בעוד כמה פלוגתות, הנה יש להוסיף ולהעיר עוד בזה כדלקמן במרוצת דברינו בע"ה.

דהנה בלקו"ש שם עמ' 108 הערה 39 מקשר יסוד פלוגתתם הנ"ל דר' יאשי' ור' יונתן עם יסוד פלוגתתם דר' יהודה ור' נחמי' בר"א אם פירוש התיבות בדיוק (פרט) מכריע או כללות תוכן הענין והמשך הכתובים (כלל), ולהלן תוכן הדברים:

בסנהדרין סו, א, בענין מקלל אביו ואמו נחלקו ר' יאשי' ור' יונתן עה"פ (קדושים כ, ט) "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו" ד"אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו אמו שלא אביו מניין, ת"ל אביו ואמו מקלל דמיו בו אביו קילל אמו קילל דברי ר' יאשי', ר' יונתן אומר משמע שניהן כאחד ומשמע אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו", ע"כ. ובלקו"ש שם ביאר יסוד פלוגתתם דר' יאשי' סובר "אז מ'דארף קוקן אויף (יקלל) את אביו ואת אמו אלס איין כלל די וועלכע האבן מוליד געווען דעם איש", ולכן לולי הפסוק "אביו ואמו קלל" היינו אומרים שאינו חייב עד שיקלל שניהם כאחד, אמנם ר' יונתן סובר "אז יעדן פון זיי דארף מען אננעמען אלס א פרט בפ"ע "אביו" באזונדער און אמו באזונדער עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו" ולכן לא צריכים לימוד מיוחד בנוגע ל"אביו שלא אמו כו'".

ובהערה 39 שם כותב וזלה"ק: "לפמ"ש התוס' (יומא נ, ב ד"ה 'תניא'; מנחות כב, ב ד"ה 'ור"י') דר' יהודה ס"ל כר' יונתן . . נמצא דגם ר' יהודה אזיל בזה לשיטתי' גבי עיר הנדחת שס"ל (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ו) כר' יונתן . . אבל להעיר מהמדובר כמ"פ (לקו"ש ח"ה עמ' 204 ועוד) בנוגע לשיטות ר' יהודה ור' נחמי', דשיטת ר' יהודה היא לדייק כללות הענין (אף שאינו מתאים כ"כ עם פירוש של תיבה פרטית) עיי"ש". עכלה"ק.

והיינו דשיטת ר' יהודה לדייק כללות ותוכן הענין והמשך הכתובים, היא ע"ד שיטת ר' יאשי' להכריע ענין הכלל והצבור, ושיטת ר' נחמי' לפרש פירוש התיבות בדיוק (תיבה פרטית) הגם אם לפי"ז צריך לדחוק בפירוש כללות והמשך הכתובים, היא ע"ד שיטת ר' יונתן להכריע ענין הפרט והיחיד (וראה עוד בלקו"ש ח"ה שם בארוכה וראה גם לקו"ש חט"ז עמ' 1 ואילך בביאור יסוד פלוגתתם דרב ושמואל ע"ד ביאור יסוד פלוגתתם דר"י ור"נ עיי"ש).

ועפ"ז יש להעיר מפלוגתת ר' יאשי' ואבא חנן בספרי עה"פ (פינחס כז, ב) "ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנביאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר", "אם משה לא הי' יודע אלעזר הי' יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשי', אבא חנן הי' אומר . . בביהמ"ד היו ובאו ועמדו לפניהם" (וכ"ה גם בב"ב קיט, ב). ועד"ז נחלקו עוד בספרי בכ"מ: א. עה"פ (בהעלותך ט, ו) "ויקרבו לפני משה ולפני אהרן"; ב. עה"פ (שלח טו, לג) "ויקריבו אותי . . אל משה ואל אהרן ואל כל העדה".

ועיין בלקו"ש חכ"ג עמ' 182 ואילך שביאר בארוכה את פרש"י עה"פ (פנחס שם) שהביא פלוגתת ר' יאשי' ואבא בן חנן הנ"ל עיי"ש ובאות ז' כותב דר' יאשי' ואבא חנן אזלי לשיטתייהו בכ"מ בפירוש הכתובים, אם אומרים 'סרס המקרא' או שמוטב לדחוק בפירוש הפסוק ולא לסרס המקרא וזלה"ק: "מען געפינט בכ"מ אז ר' יאשי' זאגט "סרס המקרא", אין שיטת ר' אבא חנן איז אז מ'דארף אריינגיין אין א דוחק אין פירוש הכתובים אבער ניט זאגן 'סרס המקרא'", עכלה"ק.

ויש לומר דר' יאשי' אזיל בזה לשיטתי' הכללית (שנתבאר בלקו"ש חח"י שם) דהכלל והציבור מכריע, וע"כ לשיטתו כללות ותוכן הענין מכריע הגם אם לפ"ז צריך לדחוק בפירוש תיבה פרטית ולכן ס"ל בכ"מ בפירוש הכתובים 'סרס המקרא' [דוחק בפירוש תיבה פרטית] כדי לפרש את כללות ותוכן הפסוק.