בשיחת ש"פ תבוא ח"י אלול תשד"מ (נדפס בלקוטי שיחות חלק כט עמ' 289) הערה 18: "ויש להוסיף - על דרך הצחות - שבנוגע להערות על ספר שנעשה ע"י אחרים, נוסף חיות מצד הרצון לנצח במלחמתה של תורה. ואפילו אם לפעמים מתערב בזה גם הרגש דנה"ב כו' - הרי אמרו חז"ל ... "לעולם יעסוק אדם בתומ"צ אפילו שלא לשמה כו'" .. ולהעיר ממאחז"ל "לעולם יהא אדם ערום ביראה", עכלה"ק.

והנה איתא בברכות כח, ב "ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי", ובהקדמת המהר"ל לתפארת ישראל כתב "שאף בת"ח גדול, לב האדם נוטה לשמוח כאשר ימצא בדברי זולתו חסרון, כי כל אדם בטבעו ששמח בשלימות אשר יש לו על זולתו, ולכך יתפלל שלא ילך אחר טבעו".

ובתשובת חת"ס או"ח סימן רח (בתחילת התשובה - סד"ה להודיע) פירש את תפילת ר' נחוניא בן הקנה "שלא אכשל בדבר הלכה ואצטרך שליח להחזירני וישמחו בי חברי שזכה להצילני, אתה ה' תזכיני שאעמוד בעצמי על האמת, וכן כל חברי לא נצטרך זה לזה ... אבל חלילה וחלילה שישמחו איש בתקלת חברו".

אמנם מובן שאין מכ"ז סתירה למ"ש בשיחה, שהרי בנדו"ד הספר הוא תועלת הרבים, ומלחמתה של תורה מצ"ע הוא דבר טוב ("את והב בסופה") ומתיר רק כש"לפעמים תתערב בזה גם הרגש דנה"ב וכו'". וע"ז מביא את "לעולם ... ערום ביראה", וק"ל.