בגליון תתל (ע' 24) הבאתי מ"ש ב"הדרן על מסכתות בני"ך" (נדפס בס' 'תורת מנחם' - הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' שיז) סעי' יא וז"ל: "ובטעם חיוב הברכות - איתא במסכת ברכות: (לה סע"א ואילך) "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל . . כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה . . כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם . . כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה" (לאחר ברכה הרי היא לבני אדם, רש"י).

"וצריך להבין: מהי פעולת הברכה להתיר ההנאה מעניני העוה"ז שהם "קדשי שמים" - הרי לא יתכן לומר שהברכה מפקיעה הקדושה דקדשי שמים? ויש לומר הביאור בזה - שבאמירת הברכה מודגשת ההכרה שהקב"ה הוא בעה"ב על העולם כולו ועל האדם ("אלקינו מלך העולם"), שזהו"ע קבלת עול מלכות שמים, היינו, שהאדם האומר הברכה הוא עבדו של הקב"ה, ולכן מותר לו לאכול (להנות מ)"קדשי שמים", שהרי "המורם נאכל לכהנים . . ולעבדיהם", עכ"ל.

ובגליון הקודם (גליון ט' ע' 32) כתב ע"ז הרה"ג ר' גבריאל ציננער שליט"א, מה שאמר פעם בשיעור, דאיתא בברכות (לה, א) "הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל . . כאילו נהנה מקדשי שמים", ולאחר הברכה נתן השי"ת הארץ לבני אדם. והקשה המהר"ל בספרו 'נתיבות עולם' ('נתיב העבודה' פ"ד) איך הברכה מוציאה הפרי לחולין ע"י פדיון, ומה פדיון הוא זה, שבכל הקדש היוצא לחולין הפדיון עושה שחלה קדושה על דמי פדיונו, ובברכה לא שייך זה ע"ש. ואפשר לומר, שהברכה אינה בגדר פדיון, דאין הברכה פועלת על המאכל להוציאו מרשות גבוה, אלא שהברכה פועלת היתר על הגברא דהותר לו ליהנות משל הקדש, וע"ד "כהנים משלחן גבוה קא זכו", שהברכה מתירה לאדם ליהנות משלחן גבוה, ואין הברכה פועלת על החפצא, עת"ד.

ויש להוסיף ע"ז במ"ש בחי' החת"ס על מסכת ברכות שם (קטע מחי' חת"ס ע"ז נב, ב, בד"ה "ויש להמתיק") וז"ל: "אמר רב יהודא אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה, ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, וצריך להבין מה חידש לוי, דהא לשמואל נמי עכצ"ל ד"הארץ נתן לבני אדם" היינו לאחר ברכה? וי"ל דהנה יש כאן ב' פנים, או שנאמר דהמברך מוציא המאכל לחולין ע"י ברכתו, כעין פדיון הקדש וזהו דעת לוי דמוקי קרא ד"והארץ נתן לבני אדם" אחר ברכה שהברכה הוציאתו לחולין. או שנאמר דהמאכל לעולם בקידושו קיימא ולא מצינו פדיון כזה, אלא שע"י הברכה נתקדש המברך ונעשה גם הוא קודש לה' וזכה משלחן גבוה ככהנים הזוכים בבשר אחר זריקה (כקידושין נב, ב) והבעלים באכילת שלמים. וע"ד שאמרו חז"ל (שם נה, א) שולחנו של אדם מכפר עליו, ולעולם לה' הארץ ומלואה גם אחר ברכה, אלא שהמברך מתברך גם הוא להתקדש לאכול קדשי שמים בהיתר, וזהו דעת רב יהודא אמר שמואל דלא מייתי קרא והארץ נתן לבני אדם ולא מוקי ליה אחר ברכה, דלעולם לה' הארץ ומלואה אלא שהאדם מתקדש", עכ"ל. ודברי הרב הנ"ל הם כאופן הב' של החת"ס. ולכאורה ביאורו הנ"ל של הרבי בטעם ההיתר דאיסור מעילה שע"י הברכה הוא ג"כ כביאור זה הב' של החת"ס.

אמנם, כשמעיינים בלשון ההדרן רואים, שהדגשת הרבי היא דע"י הברכה נעשה לעבדו של הקב"ה, וחל עליו ההיתר דהמורם נאכל לעבדיהם, דאין זה הענין דכהנים משלחן גבוה קא זכו. וצריך ביאור למה לא ניחא ליה לומר כנ"ל שהו"ע שכהנים משלחן גבוה קא זכו, אלא מצד שנעשה עבדו של הקב"ה?

גדר ההיתר של עבד כהן בתרומה

ונראה לבאר בזה, דהנה כתב הרמב"ם בפיהמ"ש במשנה דגיטין יא, ב, בביאור דעת חכמים שאמרו דהא דעבד כהן אוכל בתרומה ה"ז "מפני שהוא קנינו", ולכן אין זה חובה להעבד שיוצא לחירות, וז"ל: "ר"ל שזה העבד באכילת תרומה . . לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות, ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן מפני שהיא קנין כספו, לפיכך אין אצלו מעלה שיפסידנו", עכ"ל. וכוונתו, דדין זה שעבד כהן אוכל בתרומה אין זה דין שחל בגוף העבד, אלא הוא דין בהאדון שיכול להאכיל קנין כספו בתרומה כמו בבהמת כהן, שאין הפי' שחל היתר בגוף הבהמה לאכול כרשיני תרומה, אלא הוא דין שחל על הכהן, ולכן כשהעבד משתחרר ונפסל מלאכול בתרומה אין זה חוב אצלו, כיון דגם מעיקרא לא היה ההיתר לגביו אלא מצד האדון.

וראה ב'קובץ הערות' נו, ב, שהאריך לבאר נקודה זו, דלכן לא שייך לדון על העבד שיש לו חזקת היתר של תרומה במקום ספק, כיון דעל העבד עצמו לא חל שום היתר, וכן ביאר בזה למה שפחת כהן מותרת בתרומה אף דסתם שפחה היא זונה וזונה אסורה בתרומה? וכדהקשה בס' 'בשמים ראש' סי' ש"מ. דלהנ"ל ניחא דרק באשתו של כהן וכו' שחל ההיתר בגופה לאכול בתרומה, שייך לומר שנפסלה מצד איסור זונה, אבל בשפחת כהן שאין ההיתר מצדה כלל, רק מצד האדון שהוא מאכיל קנין כספו לכן לא איכפת לן מצבה של שפחה ומותרת, עיי"ש בארוכה.

ועי' גם בס' 'שיעורי ר"ש' יבמות אות של"ד, שג"כ הוכיח שיש הפרש בין אכילת אשת כהן לעבד כהן, דבתרומות פ"ו מ"ב תנן "בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת משלמת קרן וחומש לעצמה", הרי מוכח מזה שיש לאשת כהן גם דין היתר בתרומה מצ"ע, שיש לה דין מסויים של קדושת כהונה דסגי לאכילת תרומה, ולכן מקיימים מצוות נתינה באשת כהן. משא"כ לגבי עבד כהנים תנן (שם צט, ב) לגבי כהנת שנתערב בנה בולד שפחתה דחולקים להם רק חלק אחד בגורן, משום דאין מקיימים מצות נתינה בעבד כהן, כיון שכל אכילתו אינו מצ"ע, אלא משום שהוא כספו של האדון עיי"ש עוד ובכ"מ. ואכמ"ל.

החידוש של הרבי בברכת הנהנין

ולפי"ז נמצא דלפי הביאור שבההדרן דע"י הברכה נעשה לעבדו של הקב"ה, והוה כמו שהמורם נאכל לעבדיהם כו', נמצא דליכא חלות היתר על גוף המברך מצ"ע, אלא דאז הקב"ה מאכילו כמו שכהן מאכיל קנין כספו. משא"כ לפי הביאור שהמברך מתקדש וזוכה משלחן גבוה ככהן שזוכה לאחר זריקה, דבפשטות ה"ז דין שחל בגוף הכהן מצ"ע שמותר לו לזכות ולאכול משלחן גבוה (וראה אתוון דאורייתא כלל ב' וב'יוסף אומץ' שם הביא משאר ספרי הגר"י ענגל הדנים בענין זה דמשלחן גבוה קא זכי), ונמצא דע"י הברכה חל עליו היתר ליהנות מקדשי שמים.

וכיון שתוכן הביאור בההדרן שם הוא להוכיח כמבואר בההמשך שם, וז"ל: "ומזה מובן שה"שלום בעולם" ש"בברכות" עיקרו מצד גדרי הנותן - הדגשת בעלותו של הקב"ה בעולם, "לה' הארץ ומלואה", שלכן כל עניני העוה"ז הם "קדשי שמים" והנאת האדם מהם אפשרית רק לאחר הדגשת עובדת היותו עבדו של הקב"ה" עכ"ל. לכן בהתאם לזה נתבאר שע"י הברכה נעשה לעבדו של הקב"ה דוקא, ז.א. שאין כאן כלל מציאות של מקבל - שע"י שנתקדש חל עליו היתר מצד עצמו, אלא יש כאן "נותן" בלבד, כמו שכהן מאכיל לעבדו כיון שהוא קנין כספו.

ברכת הנהנין בב"נ

וראה בס' 'פרדס יוסף' (בשלח טז, ד) בהערת כ"ק האדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל להמחבר (נדפס גם בס' 'מכתבי תורה' סי' ס"ה, ובס' 'פסקי תשובה' בהנדפס מחדש סי' רפ"א), שהקשה דכיון דאיתא בברכות דהאוכל בלא ברכה הווה כגוזל ומעל, א"כ גם בני נח יהיו מחוייבים בברכת הנהנין כיון דגזל הווה מז' מצוות, וגם יהי' אסור לכבד לנכרי לאכול מצד 'לפני עור', וזה לא מצינו בשום מקום? עיי"ש מה שתירץ.

ולפי ביאור הרבי אפ"ל דרק בישראל ששייך שיהי' עבדו של הקב"ה ע"י קיום תרי"ג מצוות וכו', במילא צריך לברכה, כיון דההיתר שלו הוא רק מצד עבד. אבל בב"נ לא שייך כלל שיהי' עבדו של הקב"ה דאף שמחוייבים בז' מצוות, הרי מבואר בכ"מ בלקו"ש (ח"ה ע' 159 ואילך, וחט"ו ע' 150 ועוד בכ"מ) שכל הקיום דז' מצוות שלהם אין המכוון בהם מצ"ע, אלא בשביל ישראל בכדי שהעולם יהי' במצב של "לשבת יצרה" שישראל יוכלו לעשות העולם דירה לו ית', ולכן ב"נ שעובר על ז"מ חייב מיתה, כיון שאין הכוונה בהם עצמם. וראה גם לקו"ש ח"ז ע' 33 דב"נ אין להם שייכות כלל לרצון הבורא אפילו בדרך שלילית דלא שייך לומר שעושים היפך הרצון, ובהערה 18 כתב שלכן קיומם אי"צ לקדימת קבלת מלכותו ית' עיי"ש, ולפ"ז י"ל שהאכילה אצלם היא רק בדוגמת שורו וחמורו של כהן, שהכהן מאכיל אותם ג"כ מפני שהוא קנין כספו, ורק בישראל ששייך בהם מדריגת עבד אמרינן דרק ע"י ברכה הם מותרים לאכול. וראה גם בגליון תקעז בענין זה.