בשיחת פורים תשמ"ב - וכן בהזדמנויות רבות נוספות - דיבר כ"ק אדמו"ר על כך שהציבור יבחר מישהו שימסור נפשו ויקיים את החיוב ד"עד דלא ידע" בפועל, ועי"ז יוציא י"ח את הציבור כולו. ובמענה לאחר מכן (נדפס בהתוועדויות שם ע' 980, וכן בלקו"ש חכ"א ע' 492), הסביר הכוונה בזה ש"יוציא ידי חובה" את כל הציבור כולו:

"מובן שהמדובר בהתוועדות שאחד יתבסם עד דלא ידעי ויוציא את הרואים אין הכוונה יוציא קיום חיוב זה (ממש) שהרי זה חיוב שבגופו, אלא שבשאי אפשר יעשו עכ"פ כנ"ל.

"ועוד (ועיקר) פשיטא שאם אינו מקיים עד דלא ידעי - אין זה פוטרו כלל מלהיות שמח בפורים, וכשרואה חברו שמח בשלימות (עד דל"י) חושב ע"ד שמחת דלא ידעי, מח' טובה הקב"ה מצרפה למעשה, עי"ז מתוסף בשמחתו הוא ומעין זו שרואה בחברו, ולאח"ז - קל לו יותר (נעשה מוכשר יותר) לבוא גם בעצמו לאופן עד דלא ידעי". עכלה"ק.

והנה מכללות ההסברה והסגנון כו' נראה שאכן מדובר בענין שיש בו תוקף הלכתי, שלכן יש צורך לשלול ולהבהיר שבכל זאת אין הכוונה שיוציא קיום חיוב זה ממש כו', שהרי זה "חיוב שבגופו" וכו'.

ולכאורה צריך ביאור בזה, שהרי התוועדות פורים שבה דיבר כ"ק אדמו"ר על כך שא' יוציא את הציבור חובת "עד דלא ידע" היתה כבר כמה וכמה שעות לאחר שנסתיים יום הפורים, וכבר אין להחיוב ההלכתי ד"עד דלא ידע" - ואמנם מנהג ישראל להמשיך השמחה כו', וגם מדינא יש חיוב לשמוח גם בט"ו כמבואר בפוסקים; אבל החיוב ההלכתי של "עד דלא ידע" (בל' כ"ק אדמו"ר: "חיוב שבגופו") הוא בפורים דוקא, ואיך אפשר לדבר על חיוב זה לאחר שנסתיים היום?

ויש להעיר מהדין ש"אם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה - אומר על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן" (שו"ע סי' תרצה ס"ג), היינו, שגם בלילה יש 'המשך' והסתעפות של חג הפורים, וע"ד הדין של תוספת שבת כו'. ואולי אפשר לומר, שגם במצב בו לא שייך לומר את זה בפועל, היינו, שכבר סיים סעודת היום ובירך ועתה היא סעודה חדשה, מכל מקום שייך לומר שזמן זה של הלילה שייך לפורים, כדמוכח מזה עצמו שאם היה באמצע הסעודה היה יכול לומר "ועל הנסים", שזה מוכיח שזמן זה שייך לפורים. (והרי אם היה ממשיך הסעודה עד למחר כבר לא היה יכול לומר "ועל הנסים" מצד שהתפלל ערבית בינתיים - מג"א שם סק"ט, ומכאן, שזמן הלילה יש לו שייכות יותר לפורים).

אלא שלכאו' זה אינו מספיק בשביל לומר שיש בזמן זה החיוב ההלכתי של "עד דלא ידע".

ואולי אפשר לומר בזה דבר חדש, שבחיוב "לבסומי עד דלא ידע" יש ב' ענינים: א) פעולת האדם, ששותה יין יותר מרגילותו. ב) התוצאה - "עד דלא ידע" כו', היינו, השפעת היין על האדם שמשתכר. והנה, בנוגע להפעולה שייך להגדיר זמנה, שצריך (להתחיל) לשתות בפורים, אבל בנוגע להתוצאה - מובן שלא שייך לקבוע שיעור מוגדר ומוגבל תוך כמה זמן משפיע היין כו', ותוך כמה זמן מגיע האדם למצב של "לא ידע". ובמלים פשוטות: כשמדברים על מצב של "עד דלא ידע", הרי לא יודעים להסתכל בשעון ולראות מתי מסתיים פורים...

[ראה עד"ז בשיחת פורים תשל"ב, בביאור מ"ש בכתבי האריז"ל ש"כל הפושט יד נותנים לו - אפילו לגוי", שכאשר האדם הוא במצב של "לא ידע" - הרי אינו יודע להבחין אם מי שפושט היד הוא יהודי או גוי...].

ועפ"ז, גם כאשר מגיעים להתוצאה של "עד דלא ידע" רק לאחר פורים, הרי מכיון שזה בא כתוצאה מהשתיה והשמחה שהתחילה בפורים, הרי מקויים בזה שפיר החיוב של "לבסומי בפוריא עד דלא ידע". בסגנון אחר: החיוב "לבסומי עד דלא ידע" בפורים הוא להתחיל ו"להיכנס" למצב של "עד דלא ידע" בתוך יום הפורים, אבל לאחר שמתחילים להיכנס למצב זה ביום הפורים מובן שהמשך המעמד ומצב באופן זה אין לו הגבלה בזמן.

ולכאורה רק עפ"ז אפשר להבין את המנהג "להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה היא ליל ט"ו" (הובא ברמ"א סתרצ"ה ס"ב - אם כי שם שולל אותו), דפשוט שלא ברגע אחד מגיעים לה"עד דלא ידע", ואם כן כאשר מתחילים סמוך לערב ברור שלא יגיעו לה"עד דלא ידע" בתוך פורים עצמו! ואם כנים הדברים הנ"ל, אתי שפיר, כי החיוב בפורים הוא "לבסומי", פעולת האדם בשתיה יותר מרגילותו, אבל התוצאה של "עד דלא ידע" יכולה להיות גם לאחר מכן, ומטבע הדברים היא בעיקר לאחר מכן. (ואולי מדוייק גם בהלשון "חייב איניש לבסומי בפוריא", מה שאין כן ההמשך של "עד דלא ידע" כו' אינו מוגבל להזמן של "פוריא" דוקא).

ואולי זה באמת טעם המנהג שממשיכים הסעודה בלילה, שהתחבטו המפרשים בדבר, כי כשמדובר על סעודה שתוכנה הוא "עד דלא ידע" אי אפשר להגבילה לזמן מסויים, ואדרבה - בזה מתבטא ה"עד דלא ידע", בזה שאין לה קצבה וזמן לסיומה, וממשיכה גם לאחר זמן החיוב. ויש להעיר בכ"ז עוד. ועצ"ע.