א. בקשר למה שהרבי ביאר כמה פעמים (ראה שיחת טו שבט תשמ"א ס"א ועוד רבות) בנוגע ליום שא"א בו תחנון, שהכוונה בזה הוא שאז נפעל הענין מצד עצמו, ע"י קדושת וסגולת היום ובאופן של שלימות יותר מכדי עבודתו.

יש להעיר מגמ' ר"ה כד, א [בנוגע ראיית לבנה וקידוש החדש]: אם לא נראה בזמנו אין מקדשים אותו. ומפרש רבינו חננאל בפי' "שכבר קידשוהו שמים". והיינו שאז נפעל הענין למעלה ובמילא א"צ לעבודת בני אדם. ובסגנון ל' החסידות היינו שזה נפעל מלמעלה.

בהתוועדות די"ט כסלו תשט"ז אמר הרבי לא' הכהנים הנוכחים [בקשר לבקשה מסוימת] שימחול על כבודו [שהרי משמש ישראל] ואח"כ הוסיף שלילה לאו זמן עבודה - מובא בתורת מנחם תשט"ז [הערה 158].

וכמו"כ בעת ההתוועדות די"ט כסלו תשל"ח כשהרבי חילק דולרן לטנקיסטן ואז אמר לכהן מסויים שלילה לאו זמן עבודה הוא.

והנה לכאורה יש לדייק בזה מה שהרבי משתמש בב' ענינים: 1) מחילה 2) לילה לאו זמן עבודה הוא?

ויש לומר בדא"פ ע"פ מ"ש אדה"ז בלשונו הזהב [חאו"ח קרוב לסו"ס קכח] בנוגע ל:

"אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה וכמועל בהקדש הוא שהרי נאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד.

ואם הכהן הוא מוחל על כבודו מותר שהכהונה שלו היא ויכול למחול כבודו ליתן רשות לישראל להשתמש בו".

ועפ"ז נמצא שיש ב' ענינים: מעילה בהקדש. ומחילה מועלת.

וי"ל שבדברי קדשו של הרבי מבהיר הרבי ב' ענינים: ענין המחילה. ועוד יותר: שבעצם אין עתה [-לילה] זמן עבודת הקרבנות, במילא אי"ז בגדר דמעילה בהקדש.

ויובן בהקדם ב' התנאים בעבודת בית המקדש: המקום [חפצא] וכהן העובד [הגברא]. שניהם נדרשים לשלימות מילוי העבודה, ובשניהם משתקף הפרש בין יום ללילה.

בית המקדש: הפרש בין יום ולילה

א. מבאר הרבי שעבודת ביהמ"ק היתה ביום דוקא (עד שקיעת החמה), משא"כ בלילה, שאז היו נועלין שערי העזרה. וכן הוא גם למעלה - שהרי "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא - שעבודת הנשמות היא ביום, משא"כ בלילה, שאז הוא זמן שינה (גם למעלה) ותרעין דגן עדן אסתימו..

והענין בזה - שביום ישנו אור השמש, שמורה על האור והגילוי ד"שמש הוי (ארז"ל "שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן ה' אלקים"), ואז תרעין דג"ע פתיחין, וכן שערי ביהמ"ק, משא"כ בלילה, זמן החושך, העלם והסתר" (משיחת פורים תשי"ג).

ועפ"ז מובן שאז נפסק סדר ועבודת היום לגמרי, והפעולות והמשכות שנפעלים ע"י הכהנים נמצאים אז בהתעלמות [היפך הגילוי וההמשכה של היום].

והנה בשיחה הנ"ל משוה זה הרבי להסדר בגן עדן. והנה בנוגע לג"ע מבאר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בהמשך הידוע דשנת תרצ"ד [סה"מ תשי"א ע' 11] ש"בתחילת הלילה אשר תרעין דג״ע סתימין אז גם בנשמות הוא בהינת העלם, ופירוש העלם זה ענינו העלי׳ בעילוי נפלא ונשגב למאד. ויובן זה במכש״כ מההעלם דזמן השינה שכחות הנפש הם בהתעלמות".

ובע' 12 (שם): "עבודת הנשמה בעצמה עם עצמה לקלוט בבחי' פנימי' והתעצמות בכל גילויי האורות שנתגלו לה במשך היום". עיי"ש בארוכה. והיינו שאז הוא בתנועה דהעלאה והסתלקות לפנימי' יותר, היפך התנועה דעבודת הכהנים, שענינם המשכה, וכמבואר בד"ה באתי לגני תש"י פ"ב.

גדר בגדי כהונה ופעולתם על הכהן

ב. והנה עד"ז יש הפרש בין עבודה ושלא בשעת עבודה [יום ולילה] בגדר בגדי הכהונה. הרמב"ם כותב [הל' כלי המקדש פ"ח הי"א-יב]: בגדי כהונה, מותר ליהנות בהן; לפיכך לובש אותן ביום עבודתו, אפילו שלא בשעת עבודה: חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז, אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת העבודה.

ובהל' כלאים פ"י הל"ב: כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה - אפילו במקדש - לוקין, מפני האבנט שהוא כלאים; ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה, שהיא מצות עשה כמו הציצית.

וי"ל בסגנון אדה"ז (בשו"ע- לעיל) שיש שני גדרים: 1) הנאה מצד כבוד הכהן. ובסגנון ההלכה: "ניתנה ליהנות בהם". 2) קדושה - היינו מצד עבודה, ובמיוחד ע"פ מארז"ל שעבודתן מחנכתן. ובמילא כשאינו בשעת העבודה, [כולל בעיקר בלילה שאז לאו זמן עבודה, ולהעיר משו"ת שאג"א סי' יז בנוגע לזמן התמיד של בין הערביים שהי' עד הלילה], במילא חל איסור שעטנז עליהם. כיון שאז אין מהות העבודה [האיכות והקדושה - הפעולה שעל ידה] מתקיימת בפועל [בגלוי]. ובמילא מסתעף בהלכה שלא בשעת עבודה אין הבגדי כהונה דוחים איסור כלאים.

ומבאר הרבי [ס' התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 183]: "נוסף על הזהירות (להזהיר) מהיפך הטהרה, הי׳ הכהן צריך לעשות עבודתו בביהמ״ק (קדושה) לבוש בבגדי כהונה, שהיו ״לכבוד ולתפארת״ (שלימות בגשמיות). ועפ׳׳ז יש לבאר, מדוע כהן ששימש ״מחוסר בגדים״ עבודתו פסולה, ״בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם״- אע״פ שענינם דבגדי כהונה הי' (בעיקר) ״לכבוד ולתפארת״ (שלכאורה אין זה נוגע כל כך לעצם העבודה?) אלא ששלימות העבודה במשכן היא בכך שתהי׳ בתכלית השלימות וההידור ״לכבוד ולתפארת״.

ובסגנון הרוגצובי (הובא בצפע"נ כללי התוהמ"צ ח"א ערך בגדי כהונה) בהגדרת ההפרש בין בגדי כה"ג וכהן הדיוט:

"בגדי כה״ג הלבישה היא המצוה, לא משום דבלא זה הוה מחוסר בגדים. .ולכך אין בו משום כלאים לעולם, משא״כ גבי בגדי כהן הדיוט דזה הוה רק לצורך קרבן כדי שלא יהא מחוסר בגדים, ולכך אסור בהם כלאים שלא בשעת עבודה, ועיין יומא דף ס״ט ע״א ע״ש".

וכמו"כ הגר"י ענגיל (באתוון דאורייתא כלל יט) שקו"ט בארוכה בענינם דבגדי כהונה, ומביא מהש"ס [מס' זבחים יז, ב ועוד] בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם וכו', וכפי שממשיך שגדר דבגדי כהונה משפיע על העבודה.

ומאריך עוד ביותר [גם] ע"ד הפעולה שנפעלת בכהן [-גברא] ע"י בגדי כהונה שעליהם [בית האוצר ערך בגדי כהונה (ע' 44)]:

"חסרון במעלת כהונתו"

"וכמבואר מדברי אוה"ח [שמות כח, ב] דאין הבגדים נצרכים לגוף העבודה כלל..רק לכבוד ולתפארת..שנעשה מפואר ע"י הבגדים..וכשחסר לו זה הכבוד והפאר של הבגדים הוא גרעון וחסרון במעלת כהונתו וקביעות שירותו וה"ל כאינו כהן ופסול לעבודה דה"ל כזר".

"כאילו חסר מן הגוף"

ובע' 51 (שם) ממשיך: דכיון דבשעה שהי' לבוש בגדים היו הבגדים גוף ועתה הוא חסר הבגדים נמצא שאינוא ותה הגוף שהי' אז בהיותו לבוש הבגדים כי אז הי' ענין הגוף מן הגוף והבגדים כי שניהם יחד היו הגוף ועתה הוא הגוף לבד והוא כאילו חסר חלק מן הגוף וה"ל שינוי בגוף..ועכ"פ שפיר חשוב זר".

[ולהעיר ממ"ש באנצקלופדי' תלמודית ערך בגדי כהונה [ח"ב ע' שלא ואילך] אם לבישת בגדי כהונה הוא מצוה בפ"ע או חלק מחלקי עבודת הקרבנות וש"נ].

ועפ"ז יומתק גם מ"ש בשיר השירים [ה, ב]: קול דודי דופק פתחי לי וגו' ואח"כ ממשיך בפסוק שלאח"ז, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה וגו', וככמו שמבאר הרבי במאמר ד"ה כי תשא תשכ"ח "דקאי על בגדי כהונה ובגדי מלכות שפשטו ממנה בגלות..שחסרים לה הבגדי כהונה כו' ולכן אי אפשר שתהי' עבודת הקרבנותשנק ריח ניחוח, ובפרט מעשה הקטורת".

פעולת בגדי הכהונה מצד עצמם, מעין הקרבנות

ג. והנה בעצם הבגדי כהונה עצמם פועלים כעין פעולת הקרבנות, שענינם כפרה. וכמבואר בזבחים פח, ב מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. וכל בגד מבגדי הכהונה מכפר על עון מיוחד.

ומזה יוצא שבלילה מכיון שהסירו את בגדיהם מעליהם, כדאיתא בתמיד פ"א מ"א: "לא היו ישנים בבגדי קדש אלא פושטין ומקפלין וכו'", הרי אז י"ל חסרה בכללות ענינם והמשכתם.

ועפ"ז י"ל יומתק מ"ש הרבי שלילה לאו זמן עבודה, כיון שאז הסדר בביהמ"ק הוא באופן של העלם וסתימו דוקא, והן מצד הכהנים שאין בגדיהם עליהם ובמילא חסר בכיהונם [לגבי עבודתם] והן מצד המשכת פעולות הבגדים והן מפאת כפרות על עוונות. ומסיימים בטוב.

בשיחת ש"פ בשלח ט"ו בשבט תשמ"ט מוזכר (סה"ש עמ' 211 בעמ' 220) סיום הלכות ברכות, ובהערה (103) מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע, וז"ל:

"[הלכות ברכות] שסיומן - "וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך". וצע"ק הטעם שמסיים הלכות ברכות בפסוק "בכל יום אברכך", שבו מודגש רק שצ"ל ברכה (אפילו אחת בלבד) בכל יום, ולא ריבוי ברכות ("ירבה בברכות הצריכות"), ובפרט לאחרי שמדגיש "וכן דוד אמר כו'" - ודוד תיקן מאה ברכות בכל יום כו' (טוא"ח (בשם ר' נטרונאי) ושו"ע אדה"ז ר"ס מו).

"ואולי י"ל, שבהוספה "וכן דוד אמר" (דלכאורה למאי נפק"מ שדוד אמר) כוונתו לרמז לתקנת דוד לברך מאה ברכות בכל יום (כמ"ש לפנ"ז בהלכות תפלה (פ"ז הי"ד) "חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה". עכלה"ק.

והנה, מאז שנת תשמ"ט זכינו ונתפרסמו ספרי מדע ואהבה המוגהים בחתימת יד קודשו דהרמב"ם (ומכונים בשם 'הספר המוגה'), ונחשבים למדוייקים ביותר. ושם נתגלה לראשונה הסיום דהלכות ברכות בנוסח אחר קצת (הועתק ג"כ בהוצאת פרנקל):

"כל דבר שהוא מנהג, אע"פ שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואצ"ל מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה או לאו, עושין אותו בלא ברכה. ולעולם יזהר אדם מברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות. וכן דוד אומר בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד".

והיינו שהסיום מדוד אינו רק "בכל יום אברכך" אלא גם סיפא דקרא "ואהללה שמך לעולם ועד", ובפשטות תוכן העניין הוא, דאחרי שאמר שאין מברכים על תקנת חכמים, כמו על הלל וכו' ועם זה "ירבה בברכות הצריכות" מביא ראיה מדוד שאמר "בכל יום אברכך", וכביאור כ"ק אדמו"ר דהראי' היא דוקא מדוד שתיקן מאה ברכות, ומסיים "ואהללה שמך לעולם ועד" - כלומר בכל מה דאפשר.

ובזה מיושבת קושיית כ"ק אדמו"ר: ברור שרבינו הרגיש היטב בחסרון סיום הכתוב בנוסח שהי' לפניו, וע"כ הוקשה לו מה שאדרבה אין ראי' להוספה בברכות הצריכות מתחילת הכתוב, ועכשיו נתברר באמת שהרמב"ם הביא גם סיום הכתוב "ואהללה שמך לעולם ועד" המורה על עניין ההילול וההודיה בריבוי - כמתאים לדבריו "וירבה בברכות הצריכות".