בשיחת יום ב' דחג השבועות תשי"ג, כותב כ"ק אדמו"ר ('תורת מנחם' התוועדויות תשי"ג ח"ב - כרך ח עמ' 212-211): "דכיון שלפני מתן תורה היתה שחיטת בנ"א שנהגו בשחיטה גם קודם מ"ת, שחיטה כשרה, חל על בשר זה דין בשר שחוטה, וממילא, גם לאחרי מ"ת (שאז לא מהני שחיטה של זה שאינו בר זביחה) היו יכולים לאכול בשר זה (שנשחט לפני מ"ת) שכבר חל עליו דין בשר שחוטה".

ודברים אלו הם חידוש גדול לכאורה, כמו שכ"ק אדמו"ר עורר שם לפני"ז, דכיון שלפני מ"ת לא היו מצווים על השחיטה, הרי הבשר ששחטו לפני מ"ת חשיב לאחר מ"ת כמו בשר שנשחט ע"י עכו"ם ששחיטתו נבלה, לפי שאינו בר זביחה.

והנה באמת, נקודת הביאור בזה באה בהבלעה בהמשך השיחה שם - והוא הסבר עפ"י פנימיות הענינים: מכיון שהבשר שנשחט לפני מ"ת יצא אז מרשות ג' קליפות הטמאות לרשות קליפת נוגה, שיכולים להעלותו לקדושה, שוב אין חל ע"ז רשות אחרת שאינו של נוגה וכו'. עיין שם בהשיחה.

ואולי אפשר לבאר זה קצת עפ"י נגלה, ולדמות את זה להדעה שאם "היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר . . קיים פרי' ורבי'" (יבמות סב, א), "אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי . . כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה, מפטר נמי כשנתגייר" (תוד"ה ר"י יבמות שם).

ומבאר כ"ק אדמו"ר (בלקו"ש חל"ח עמ' 12 בשוה"ג להערה 36), משום "שיש לו מציאות תורנית (שגם בנכריותו זרעו מיוחס אחריו מדין תורה), וזה יכול להצטרף למציאותו החדשה ע"פ תורה ("כקטן שנולד")".

ובנידון זה י"ל (ע"ד המבואר בלקו"ש חל"ה שיחה א' לפ' וירא), שקיום המצוות של האבות שלפני מ"ת אף שהם עצמן לא נצטוו ע"ז, ה"ז נחשב כמציאות (מסויימת) ע"פ תורה (כהתחלת קיום המצוה). ועצ"ע.

ועוד י"ל, שכ"ק אדמו"ר קאי בהשיטה שאכן האבות יצאו מכלל ב"נ הרבה לפני מ"ת, ולכן מובן ששחיטתם כשרה (גם לאחרי מ"ת).

ואולי י"ל, שזה תלוי בהדעות אם בנ"י נזקקו להטפת דם ברית אחר מ"ת. שלדעת הרמב"ן (הובא במגיד משנה לרמב"ם הל' איסו"ב פי"ג ה"ב), לא הוצרכו להטפת דם ברית מכיון, שכבר היו מצווין מימי אאע"ה ומילה חשובה היתה.

ואילו ה'ברכי יוסף' (יו"ד סר"ס), מביא דעת הריטב"א - שגר מהול צריך להטיף ממנו דם ברית (ועיין 'שאגת אריה' סימן מט שדן בזה), וכ"כ ה'חת"ס' (חידושים עמ"ס שבת קלה, א - ד"ה ראה). ולפי דעת הרמב"ן מובן שגם השחיטה שלפני מ"ת כשרה, משא"כ לדיעות החולקות.

ואף שיש לחלק ולומר שאין הנידון - שחיטה שלא נצטוו ע"ז עדיין, דומה למילה - שסו"ס כן נצטוו מימי אאע"ה, הרי, מ"מ מכיון שכ' הרמב"ם (פיה"מ חלק) שאנו מלין מכח הציווי דמ"ת, נמצא שיש חוסר שלימות בהמילה שלפני"ז, ולכן ס"ל לדיעות ה'ברכ"י' וה'חת"ס' שכן צריך הטפה. ועצ"ע בכ"ז.

א. בשיחת יום ב' דחג השבועות תשט"ז סל"ד (שיחות קודש עמ' 276): "מסתמא וועלן רבנים געפינן אַ היתר אויף פאָרן צוריק הגם אַז מען וועט זיין איבער אַ חודש אין ארץ-ישראל".

ובשיחת ליל ג' תמוז (שם עמ' 290): "אין ארץ - ישראל וועט איר זיין ווייניקער פון דרייסיק טעג בכדי אַז דער אַרויספאָרן פון דארטן זאָל זיין אָן שוועריקייטן".

וכ"ה במכתב ח' סיון תשי"ט (אגרות-קודש חי"ח ריש עמ' תד): "נוסף על הענין שלאחרי שהות שלשים יום באה"ק ת"ו ישנה שקו"ט בהנוגע ליציאה משם, ומה להם להסתבך בשקו"ט וכו' אפילו באם תהי' המסקנא, שאפשר לעשות בלי פקפוק, ואף שרבים עושים כהנ"ל, אין זה מבטל את הספיקות והשקו"ט שבדבר".

וכ"ה במכתב משנת תש"ל באנגלית שתורגם ללה"ק ז"ע בשבועון "כפר חב"ד" גליון 993 עמ' 12.

ויש לעיין ולחפש המקורות על השקו"ט הנ"ל בספרים כו'.

w

ב. בסה"ש תש"א עמ' 120 (וכ"ה בסה"מ תש"י עמ' 215) בהערת רבינו מביא: "דגזירה שבטל טעמה לא בטלה הגזירה (נסמן בשד"ח כללים ג' אות לד)" - ויש להעיר משו"ע אדה"ז או"ח (סרס"ח סט"ו. סרס"ט ס"ב): "שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו".