בשיחת ש"פ וארא תשי"ז (תורת מנחם כרך יח עמ' 332) הובא סיפור הגמרא שבכ"ה טבת ביקש שמעון הצדיק רשות מאלכסנדר מוקדון להחריב את מקדש הכותיים שעל הר גריזים, ומזה ניתן ללמוד אשר: "אין לחשוב שהעיקר הוא שביהמ"ק האמיתי יהיה קיים, ולמי איכפת שישנו ביהמ"ק מזוייף. יש לדעת שזוהי טעות, שכן, "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים" (רש"י תולדות כה, כג), ובמילא, כדי שביהמ"ק האמיתי יהיה בקיומו, צריכים להחריב את ביהמ"ק המזוייף, ודוקא אז יכולים להיות בטוחים בקיומו של ביהמ"ק האמיתי".

והעירני ח"א, דלכאורה בשיחה כאן עיקר ההדגשה היא שקיום הבית תלוי בחורבן הבית המזוייף, וא"כ זהו היפוכו של מארז"ל שמילואה של צור הוא ע"י חורבן ירושלים, שהרי עדיין לא נלמד מכאן ההיפך, שקיום ירושלים הוא ע"י חורבן צור. ולשון הגמרא (שצויין שם) בפסחים מב, ב הוא "אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו", דמשמעו שהחורבן נגרם ע"י ה"מילוי" ולא להיפך.

ואולי יש מקום לומר, שבצד הקדושה אכן אין קיום הבית תלוי רק בהחרבת הבית דלעו"ז, דבקליפה שכל ענינה העדר, הרי חורבן בית המקדש עצמו כבר נותן מקום לבנינה של צור, אבל אין לומר כן לאידך שלא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור, אלא שנוסף לבנין ירושלים צ"ל גם החרבת בנינה של צור כדי שבנין ירושלים יהיה לו קיום. וק"ל.