א. במש"כ הרב י.ל. א. בגליון תתקטז בשיחת יו"ד שבט תשכ"ו בה ביאר כ"ק אדמו"ר מרז"ל הידוע "יעקב אבינו לא מת . . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" בשייכות להתקשרות הרבי אל החסידים והחסידים אל הרבי גם לאחרי ההסתלקות יש להעיר מקטע משיחת אחרון של פסח אותה שנה ("שיחות קודש" תשכ"ו עמ' 350):

"דער ענין היזכור וואס איז תלוי אין צדקה, טוט דאס אויף אין די נשמות שבג"ע. וואס הגם אז מ'זאגט דאך אויך יזכור פאר די נשמות שאינם צריכים כפרה, ווי ס'איז ידוע מנהג החסידים, דערמאנען אויך דעם רבי'ן דעם שווער, און אויך די רביים שלפניו פאר די וואס האבען זיי געקענט, וואס דאס טוט אויף פאר דעם וואס זאגט דאס, מוז [מען] אבער אויך זאגען אז דאס איז נותן כח אויך פאר די וועמען מ'איז מזכיר כנוסח אמירת ההזכרה, ווי גערעדט אין דעם ענין פון זרעו בחיים (ראה שיחת יו"ד שבט תשכ"ו), אז דורך דעם וואס זרעו בחיים די וואס הולכים בדרכיו ובאורחותיו אשר הורנו נס"ו, איז דאס מוסיף אין זיין חיים". ע"כ.

והנה במה שאומר "איז דאס מוסיף אין זיין חיים" מובן, שמלבד זאת מה ש"זרעו בחיים" מהוה "הוכחה" ש"הוא בחיים" - אבל זה אינו פועל את החיים עצמם שהם בלאו הכי (כמו שמבואר בשיחת יו"ד שבט הנ"ל, והאריך בזה הרב הנ"ל), הנה יותר מכן, שעי"ז ש"זרעו בחיים" הרי זה "מוסיף" בחיים שלו.

ואכן כך מפורש גם בשיחה דיו"ד שבט הנ"ל בסופה: "והרי זוהי גם הטובה של "זרעו" שהם "בחיים", ועי"ז נעשה "הוא בחיים" באופן של תוספת חיים, ומזה נמשך גם ל"זרעו", בברכה מרובה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי".

ב. בקשר למה שנתבאר באותה שיחה דיו"ד שבט תשכ"ו הטעם ש"יעקב אבינו לא מת" שעיקר ענינו הי' רק הנשמה, וגם בחיים חיותו בעלמא דין לא הי' גופו הגשמי תופס מקום, ולא הי' מציאות כלל בפני עצמו אלא כלי ולבוש חיצוני לנשמה כו', העירני ח"א שיומתק יותר ע"פ המבואר בקונטרס "ענינה של תורת החסידות" ס"ה-ו שהוא משיחת י"ט כסלו של אותה שנה (תשכ"ו), ש"ראשי אלפי ישראל שבכל דור - הנשיאים שגילו תורת החסידות, הם בחי' יחידה הכללית של כלל ישראל". ומבואר שם ש"בחי' יחידה היא עצם הנשמה שלמעלה מגדר פרטים . . עצם נקודת החיות שלמעלה מגדר ציור".

שמזה מובן, שכשבחי' זו היתה מלובשת בגוף, הנה להיותה למעלה מגדר ציור, לא תפס מקום אצלה הגוף (משא"כ אלו שהם מבחי' נרנ"ח, שיש לנשמתם איזה גדר וציור, הנה התלבשותם בגוף תופס מקום אצלם לפי ערך גדרם וציורם, כך שהסתלקותם היא עכ"פ בבחי' קטלא פלגא, והגוף לא הי' מבלבל לעבודתה כלל, כך שלא הי' אלא כלבוש חיצוני). וכך גם עכשיו, לאחרי ההסתלקות מהגוף, היא נשארת למעלה מגדר ציור, ולכן הוא מקושר לזרעו כמו קודם, וגם פועל בעולם הזה כמו קודם.