ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש - דעטרויט
כתב כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע במכתב יט תשרי תשי"ז (ובלקו"ש חי"א ע' 243):
"במש"כ שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא גם את אחרים, נוהגים שאר בני בית לברך המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבינו הזקן סי' רע"ד1 סעיף ד ובאחרונים שם, אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא.
והנה אף כי כן הוא שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפי' בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון מנהג הנ"ל כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו'. ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם ולכן אפי' בסתם הרי זה גם כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא, ובפרט כשהעם רב - וכמו בהכוס של ברכה בסעודת התועדות וכיו"ב - שמפני אריכות הזמן בין שמיעת הברכה לשתית הכוס ע"י כל השומעים קשה להזהר מהפסק, ולכן יש להנהיג דוקא מנהג ההוא ז.א. שכאו"א יברך לעצמו ברכת הנהנין.
ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כל אחד לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה, לא ידעתי מקור על זה, ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן הנ"ל - שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך המוציא לעצמו, ולא עוד אלא - אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין, הועתק ג"כ בארחות חיים שם".
והנה, במש"כ רבינו זי"ע שלא מצא מקור לסברא שא"א לצאת חיוב לחם משנה בברכת המוציא אם עושים ברכה לעצמו, לכאו' יש להעיר, ממש"כ בקרבן נתנאל על הרא"ש פסחים שם אות ה "ומכאן נראה כשהמסובין צריכין לככרו של בעה"ב בשבת ויו"ט צריכין לכוין לצאת בברכת המוציא, כמו בקידוש, ובעה"ב צריך לכוין להוציא המסובין דבעינן דעת שומע ואז הוי כאלו כל המסובין היו בוצעים על לח"מ כמו שמוציא הבעה"ב את המסובין בכוס של קידוש ודי להם בעניית אמן, ה"ה בברכת המוציא עכ"פ בשבת אם אין להמסובין לח"מ יענו אמן ולא יברכו ברכת המוציא וכן מצאתי בשו"ת בכתב".
כן יש להעיר, ממש"כ אדה"ז בסי' תע"ג סכ"ד "אבל בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מהבעה"ב .. א"צ שיהיו דברים אלו לפניהם .. שאף שבי"ט צריך לבצוע על לח"מ מ"מ כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעה"ב הם יוצאים ג"כ בלח"מ של בעה"ב". שפשטות הלשון משמע שיוצאים בלח"מ כיון שהם יוצאים בברכת המוציא, והם תלויים זב"ז, ולכאו' הוא דלא כמבואר בדברי רבינו2.
[ורג"כ בבדי השלחן סי' פב אות ו שהעיר מאדה"ז סי' תעג ומדברי הק"נ הנ"ל, ולכן השיג על הא"א הנ"ל, ורג"כ בבבדי השלחן סי' לז אות ט ובהוספות שבסוף הספר שהביא שכ"כ בחיי אדם שלא לברך בעצמו כשיוצא לח"מ מהמברך, עיי"ש].
וא"כ הרי לא רק שיש מקור לסברא, כזו, אלא שבשו"ע אדה"ז מפורש לכאו' להדיא שדין לחם משנה תלוי במה שיוצא ברכת המוציא, וכקושיית השואל.
ואולי י"ל קצת בזה3, דהנה השואל שאל מסי' רעד ס"ד, וז"ל אדה"ז שם: "אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע אם הם זקוקים לככרו דהיינו שאין להם לחם משנה לפני כל אחד והם יוצאים י"ח במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לחם משנה ואוכלים מאותו לחם משנה ..".
והנה לכאו' מדיוק לשון אדה"ז מבואר שיש חילוק בין מש"כ בסי' תעג למש"כ בסי' רעד, דבסי' תעג הלשון "כיון שהם יוצאין בברכת המוציא של בעה"ב הם יוצאים ג"כ בלח"מ של בעה"ב", אבל בסי' רעד הלשון "והם יוצאים י"ח (– לחם משנה) במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לח"מ ואוכלים מאותו לח"מ", היינו שבסי' תעג מדגיש שיוצא י"ח לח"מ ע"י שיוצא ברכת המוציא, משא"כ מסי' רעד משמע שמספיק שמיעת הברכה גרידא, אבל א"צ לצאת י"ח ברכת המוציא בשמיעתו.
וא"כ הרי רבינו קאי על מש"כ בסי' רעד (שמשם הקשה השואל), ושפיר מבואר מלשון אדה"ז שאין צריך לצאת ומספיק בשמיעת הברכה וכמ"ש בהא"א, וכהכרעת רבינו.
ויומתק לפ"ז אריכות לשון רבינו במכתבו "והנה אף כי כן הוא שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפי' בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה", דלכאו' הרי כבר ציטט קושיית השואל שבסי' רעד ס"ד מבואר שהמסובים יוצאים גם בברכת המוציא, וא"כ מהו שהאריך עוד הפעם שיכולים לצאת ברכת המוציא, ומביא ראי' לזה שבברה"נ אם נהנה יכול להוציא כו', הרי זה כבר מבואר בהקושיא שבאדה"ז מבואר שיוצאים בהברכה, וא"כ לכאו' הוא אריכות וכפל דברים שלא לצורך?
– אלא שהרי באמת בלשון אדה"ז בסי' רעד אינו מבואר פרט זה שיוצאים ברכת המוציא (אלא שכנראה השואל הבין כן), וע"ז כותב לו רבינו שהגם שזה נכון לדינא שיכולים לצאת בברכת המוציא – וכמו בכל ברה"נ – מ"מ אין צריכים לצאת. ובלשון אדה"ז שם באמת אינו מבואר שצריכים לצאת ורק שצריכים לשמוע כנ"ל.
ונמצא שדברי רבינו מתאימים ומדוייקים לפי דברי אדה"ז בסי' רעד, וכן הכריע להלכה.
[אולי יש לדייק ולהוסיף עוד חידוש היוצא ממכתב זה, שכיון שצריך רק לשמוע וא"צ לצאת (דין ברה"נ), לכן אין צריך אפי' כונה לצאת וכונה להוציא. ולכאו' כן משמע בהמכתב, שמקדים רבינו "בכל זה נכון מנהג הנ"ל כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו'". היינו שהזכיר ב' פרטים, כונה לצאת ולהוציא י"ח, והפסק. ואח"כ כותב שבקידוש כבר הורגלו לכוון כו'. שמזה משמע שבברכת המוציא יש ב' נדונים, כונה והפסק (הגם שלא הזכיר זה במפורש אח"כ בסוף דבריו, ומזכיר רק הפסק – עיי"ש).
ואת"ל שכדי לצאת בלחם משנה אפי' אם אינו יוצא הברכה מצד דין ברה"נ צריך כונה להוציא ולצאת מצד דין לחם משנה, אינו מובן כלל למה הביא רבינו מכ"ז, כיון שבלא"ה אפי' לדין לחם משנה צריך כונה לצאת (ולכאו' אין נ"מ אם צריך כונה לצאת דין לחם משנה או דין ברה"נ, שאם יכול לכוון לצאת י"ח דין לחם משנה, יכול לכוון לצאת י"ח דין ברה"נ ג"כ). וע"כ שהוא דין דללחם משנה צריך רק עצם השמיעה, ורק כדי לצאת דין ברה"נ ג"כ צריך כונה לצאת ולהוציא. ויומתק בלשון אדה"ז בסי' רעד שהזכיר רק משמיעה ולא הזכיר שצריך כונה להוציא.
אבל לכאו' יסוד זה הוא חידוש גדול, וצ"ע רב אם נכונים הדברים, ואבקש מקוראי הגליון להעיר כו'].
אלא שאכתי צ"ע כנ"ל ממש"כ אדה"ז בסי' תעג, מה החילוק ממש"כ בסי' רעד הנ"ל4.
[ויש לעיין בשו"ת רעק"א סי' ז ד"ה ומההיא (ואילך) ובשו"ע אדה"ז סי' רע"א ס"ד, אם שייך לנדו"ד שיכולים לחלק דיני הברכה מהדדי. ואכמ"ל].
ומענין לענין, במש"כ בגליון הנ"ל (ע' 58) הרב י.י.ע. ממכתב רבינו זי"ע בנוגע לקידוש על יי"ש, הנה לא קרב זה אל זה, שהרי הרב א"י סילבערבערג (בגליון תשצח) ר"ל שאין לקדש על יי"ש מצד שאינו חמר מדינה, משא"כ במכ' הנ"ל, כותב רבינו ש"לקדש את שתיית היי"ש היפך הגמור מציווי כ"ק מו"ח אדמו"ר", שכנראה שבמכתב זה לא נחית לענין שמצד ההלכה, אלא שקשור עם ההגבלות הידועות (ע"י רבותינו) בשתיית יי"ש בכלל, אבל לצד ההלכה לכאו' אין להביא ראי' ממכ' זה כלל.
ועדיפא מיני' הו"ל להביא ממכ' י' סיון תשי"ז "בשאלתו בקידוש והבדלה, ידוע שיין קודם לכל שאר משקה, והרי במחנו יש להשיגו" עיי"ש.
1) באג"ק: קע"ד. אבל לכאו' צ"ל רע"ד (כבפנים), שהרי בסי' קעד לכאו' אין דבר הנוגע לנדו"ד. וכן נתקן בלקו"ש (מהוצאה שני' ואילך).
2) שוב ראיתי שבמ"מ וציונים להרב אשכנזי העיר שם מדברי אדה"ז ומהק"נ על דברי הא"א שהביא רבינו. אך מש"כ שם שמדברי אדה"ז משמע קצת שאין צריך לטעום מהלחם משנה (דלא כמ"ש בפי' בסי' רעד), לא הבנתי, שהרי אדה"ז כתב שהבעה"ב יחלק מצה ומרור וחרוסת, ובפשטות מחלק מהמצה שלפניו - הלחם משנה. וכן מפורש ג"כ בלשון אדה"ז סי' קסז ס"כ שצריך לטעום מהלח"מ של המברך עיי"ש.
ושו"ר בספר "פסקי תשובות" סי' רעד שהביא מכמה ממחברי זמנינו בזה עיי"ש, ושבשו"ת בנו של הקרבן נתנאל שאביו חזר בו וס"ל שיכולים לברך בעצמן, וכהכרעת רבינו.
3) לא יתורץ בזה הקושיא מסי' תעג, שעצ"ע ליישבו (חוץ אם יודחק בהלשון שם), אלא שמ"מ יש לתרץ קצת למה מכריע רבינו באו"א.
4) והנה בגליון ש"פ מטו"מ (גליון כב (תתא - ע' 38)) ש.ז. כתב הרב א"י סילבערבערג בענין זה, וכיון שיש לי הרהורי דברים במש"כ הנני להעיר:
אחר שהביא הרב הנ"ל מכתב רבינו הנ"ל, הקשה הרב הנ"ל שבשו"ע אדה"ז סי' רעד ס"ד מפורש שכדי לצאת חיוב לחם משנה צריך לשמוע הברכה מן המברך, וא"כ איך מברך עוה"פ על הלחם שנותנים לו. וע"ז מתרץ שצריכים לומר חידוש גדול, שלדעת רבינו יש ב' ענינים בברכת המוציא (על לח"מ), דין ברכת הנהנין, ודין ברכת המצוה על הלח"מ, ויוצאים י"ח לח"מ ע"י שמיעת הברכה לבד הגם שאינו רוצה לצאת דין ברה"נ, עכת"ד הרב הנ"ל.
והנה בגוף יסודו שיש ב' דינים בברכת המוציא על לח"מ, כמדומני שכן יוצא ברור מגוף דברי רבינו זי"ע הנ"ל, שמחלק בין הברכת הנהנין לדין לח"מ, והרי זה הי' כל הקושיא של השואל מסימן רעד ס"ד (שאין להפרידם זמ"ז), וע"ז מתרץ לו רבינו כנ"ל שהגם שיכולים לצאת גם ברכת המוציא כמבואר בשו"ע אדה"ז שם, מ"מ אין צריך לצאת, הגם שיוצא י"ח לח"מ. וממילא לא הבנתי כ"כ מה הקשה הרב הנ"ל משו"ע אדה"ז (יותר מקושיית השואל), ומה חידש הרב הנ"ל יותר מהמבואר בגוף המכתב [חוץ אם כונתו לכתוב חידושו של רבינו בתוס' הסבר, ובזה הרי ודאי דבריו נכונים].
והנה הרב הנ"ל הביא מתוס' פסחים קו, א ד"ה הוה גחין שכדי לצאת י"ח לח"מ צריך לטעום מבציעתו של המברך אבל תוס' לא הזכיר שצריך לשמוע הברכה עכת"ד. היינו שרוצה ללמוד מדברי התוס' שדין לח"מ אינו תלוי בברכת המוציא (וא"צ אפי' לשמוע הברכה), ותלוי רק בטעימה מהלח"מ.
ולענ"ד אין ראי' כלל מדברי התוס', דהנה בגמרא שם "רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבה .. אמר בפה"ג ואגיד ביה (רש"י: האריך ביה) חזייה לההוא סבא דגחין ושתי", ובתוס' "וא"ת דבפרק ג' שאכלו (ברכות מז, א) אמרינן אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, וי"ל דהיינו דוקא בהמוציא שצריך לאכול כדאמרינן בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כט, ב) לא יפרוס אדם פרוסה לאריחין אא"כ אוכל עמהן הלכך צריך להמתין עד שיטעום המברך אבל קידוש שאין חובה לשתות להמברך א"צ להמתין", וע"ז הביא תוס' מירושלמי שמחלק (באו"א) בין אם יש לכ"א כוס שאז א"צ להמתין, משא"כ אם טועמים מהמברך צריך להמתין על טעימת המברך, ועד"ז בנוגע המוציא יש להוכיח מהירושלמי שאם יש לכ"א ככר משלו א"צ להמתין (וממשיך התוס') "והא דאמרינן טול ברוך (ברכות מ, א) ואמרינן נמי (שם מו, א) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם מיירי בשאין ככר לפני כל אחד א"נ בשבת וכגון שאין להם לח"מ דאז צריכין לאכול מבציעתו".
היינו שכל תוכן דברי התוס' הוא לברר מתי מותר לאכול ולשתות קודם המברך (כיון שיש דין שאין לטעום עד שיטעום המברך), וע"ז מתרצים ב' חילוקים, א' שיש חילוק בין קידוש שאין המברך מחוייב לשתות ולכן רשאי השומע לשתות קודם, משא"כ המוציא שהמברך צריך לאכול לכן צריך לאכול דוקא קודם. ב' (ע"פ הירושלמי) שיש חילוק בין אם צריך ליינו ולחמו של המברך שאז צריך להמתין עליו, בין אם יש להם משלהם שאז רשאים לאכול לפני המברך כיון שא"צ ללחמו ויינו, וע"ז הקשה מהמקומות שמשמע שצריך דוקא להמתין, וע"ז תי' שמיירי באופן שאין להם לחם משלהם, או שמיירי בשבת באופן שאין להם לח"מ שאז צריך ללחמו וממילא צריכים להמתין.
וממילא לא הבנתי איך אפשר להוכיח מכאן שתוס' יש לו שיטה מחודשת שא"צ לשמוע הברכה כדי לצאת י"ח לח"מ, שהרי כל תוכן דבריו הוא להסביר מתי צריך להמתין על טעימת המברך, וע"ז כותב בסוף דבריו שאם אין לח"מ משלהם צריך להמתין על טעימת המברך (אפי' יש להם לחם אבל אין להם לחם משנה), אבל מהכ"ת שאין צריכים לשמוע ברכתו?
וממילא מש"כ אדה"ז בסי' רעד ס"ד "והם יוצאים י"ח במה ששומעים ממנו ברכת המוציא שמברך על לח"מ ואוכלים מאותו לחם משנה" - הם עצמם דברי התוס' הנ"ל, אלא שבתוס' לא כתב בפי' בנוגע הברכה, שהרי זה גופא כל המשך דברי התוס', אם יכול לאכול ולשתות קודם המברך, וע"ז כתבו שאם אין להם לח"מ משלהם הרי צריכים לככר שלו וממילא צריכים להמתין עם טעימה שלהם עד שמיטעום המברך. וראה ג"כ בשו"ע אדה"ז סי' קסז ס"כ ודוק.
ולהוסיף, שכן יש להוכיח מלשון הרא"ש ברכות פ"ז סי' טז שהוא ע"ד לשון התוס', שהזכיר בדבריו רק טעימה, ורג"כ לשון הרא"ש פסחים פ"י סי' טז, והרי מקור דברי אדה"ז הוא גם מהרא"ש כמצויין עה"ג (ומה שציין רק לרא"ש ברכות אולי משום שהוא עיקר מקומו, ששם מקור הדין שלא לטעום קודם המברך - שהוא תוכן סעיף זה).