א. בגליון תתקטו (עמ' 6) נתפרסם מענה כ"ק אדמו"ר למוח"ז הרה"ג ר' ישראל יצחק פיעקארסקי ש"ע"פ הפס"ד דכל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו כו' (סוף חגיגה), ועד"ז - מתקינין לו כהן אחר (ריש יומא) - דמזה ילפינן לכל כיו"ב - שהרי הטעם אחד הוא ממש". וא"כ גם בשתי הלחם הכינו שתי הלחם אחרים.

ולפי"ז יובן בפשטות תירוץ אאמו"ר בספר 'מנחת יהודה ירושלים' ח"א עץ יהודה עמ' 67-69 על הקושיא איך פסק הרמב"ם כהמשנה במנחות (צה, ב) שאפיית לחם הפנים ושתי הלחם היא בפנים ואינן דוחות את השבת, הא אקשינן עלה בגמרא שם דמכיון שאפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ומכיון שאינן דוחות את השבת איפסלא בלינה! והתירוץ היחיד שבגמרא [תירוצו של רב אשי] לקושיא זו נדחה בגמרא שם "דרב אשי בדותא היא", ופירשו התוספות ד'תברא מי ששנה זו לא שנה זו'. ותירץ אאמו"ר שהיו אופים ד' חלות ולא מקדש להו תנור ולהכי לא איפסלו בלינה, עפ"י פירוש התוספות במנחות מו, א. (ד"ה 'ואיזו היא זיקה שלהן') דאם אפה ארבע חלות בבת אחת אין התנור מקדשן כיון שלא חזו כולהו.

ומעולם הוקשה לי על תירוץ אאמו"ר דלפי זה נמצא שהיה צורך לאפות ארבע חלות בבת אחת כל שנה ושנה ומדוע לא השמיע המשנה או הרמב"ם חידוש כזה בשום מקום.

אך עפ"י ביאורו של כ"ק אדמו"ר מובן דאין אפיית ארבע החלות חידוש, שכן זה הוא דין בכל הכלים שהיה להם שניים ושלישיים ועד"ז גם בשתי הלחם שהכינו מראש לכל הפחות ארבע חלות. אלא דמכיון שרוצים שלא יפסל בלינה הקפידו לאפות אותם בבת אחת שלא יקדש אותם התנור.

ב. והנה בספר בדבר מלך ח"ח עמ' ל כתב שיש לתרץ עפ"י הא דאיתא בגמרא זבחים פח, א, דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת (ובזמנן), וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות פסולי המקודשין ה"כ, וא"כ בשתי הלחם הלא הוא מכוין שלא לקדשו עד למחר, דא"כ יפסל בלינה, ולכן שפיר אפשר להיות שיאפה השתי הלחם בערב יום טוב ומ"מ לא יפסלו בלינה, משום שאין הכהנים רוצים שיהיו הכלי שרת מקדשים אותם.

אך הקשה על זה דא"כ למה אפו בתנור של קודש אם הוא מכוין שלא לקדש, שהרי כיון שאפו בתנור של קודש ובפנים ע"כ דבעינן קידוש באפייה, ואם לא יקדש לא מועיל, דאל"כ למה לא אפו בחוץ דומיא דלישתן ועריכתן שהיתה בחוץ.

וי"ל שקושיא זו מתורצת בלשון הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"ז: "ואפייתן בפנים ככל המנחות" שבהוספת התיבות "ככל המנחות" מתרץ הרמב"ם קושיא זו (מדוע אפייתן בפנים מאחר שאינו מקדש אותה באפייה זו) כדי שיהיה האפייה כאפיית כל המנחות.

ועוד הקשה שם (בעמ' לא): דלא אמרינן שאין כלי שרת מקדש אלא מדעת רק בתודה ששחטה על שמונים חלות - כבר נתבאר לעיל דהכי נמי הכא בשתי הלחם איירי שאפה בבת אחת יותר משתי חלות (כלומר: ארבע חלות או שש חלות) וכפי שהאריך בזה אאמו"ר.

ומה שהקשה שם עוד: דאם ישנו לתירוץ הנ"ל שאין כלי שרת מקדש אלא מדעת, א"כ מאי פריך בגמרא מנחות שם: "הא גופא קשיא! אמרת: לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא מדת יבש לא נתקדשה; ואפייתן בפנים, אלמא מדת יבש נתקדשה!" - אינו מובן, דהרי על כל תירוץ שיתרצו את המשנה והרמב"ם, אפשר להקשות את הקושיא הנ"ל - והגמרא הלא נשארה בקושיא ולא תירצה את המשנה [ולא שייך לשאול על התירוץ דא"כ מה היתה הקושיא].

ג. ושם לא תירץ באופן אחר: דהטעם שאין השתי הלחם ולחם הפנים נפסלין בלינה אחרי שנאפו בתנור בפנים הוא משום שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן, כדאיתא במנחות ק, א.

ודחה שם תירוץ זה שהרי סתמא דגמרא סוכה נ, א, אומרת דאי מייתי (למים שנשאבו לצורך ניסוך המים ביום מימי חג הסוכות שחל להיות בשבת, מערב שבת) ב(צלוחית) מקודשת איפסלו להו בלינה, וכן במנחות נא, א, ובדף עב, ב: "אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה, הרי דמקדש כלי שרת אפילו בלא זמנו ליפסל בלינה", וציין להתוספות בסוכה שחילקו בזה בין עבודות דבעי בגדי כהונה לעבודות דלא בעי בגדי כהונה.

אך המעיין בגמרא סוכה שם יראה שהתיבות 'ואי מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה' אינם מסתמא דגמרא כ"א המשך דברי זעירי (שם מט, ב) דאמר כלי שרת מקדשין שלא מדעת, אבל חזקיה פליג עליה שם ואמר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לדעת נתקדשו, ואמרינן בגמרא שם: "א"ר ינאי א"ר זירא אפילו תימא יש שיעור למים וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת וגזירה שמא יאמרו לקידוש ידים ורגלים מלאן" [וכבר הקשה בהגהות בעהמ"ס מלא הרועים מי הוא רבי ינאי זה דהא רבי ינאי הוא רביה דרבי יוחנן, וסיים דאולי הוא ר' ינאי אחר, וציין לספרו 'כינוס סופרים' שביאר שם שהיה ינאי בתרא והיה נקרא רב ינאי (והוא דאמר משמיה דרבי זירא), והראשון היה נקרא רב ינאי.

אבל בירושלמי סוכה פ"ד ה"ז גרסינן: "למה לי שאינה מקודשת? ואפילו מקודשת! לא כן אמר רבי אחא רבי חיננא בשם רבי יסא וקדשת את המזבח קדש קדשים - מה המזבח אינו מקדש אלא בדעת אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת. חזקיה אמר שלא יהו אומרין ראינו מים שנתמלאו לקידוש ידים ורגלים נפסלין בלינה. דבי רבי ינאי אמרין שלא יהו אומרין ראינו מי החג נפסלין בלינה", וכבר ציין ב'יפה עינים' דהיינו הטעמים דחזקיה וא"ר ינאי א"ר זירא שבתלמוד בבלי אלא שנתחלפו שמות בעלי המימרות, ולכולי עלמא בירושלמי כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת]; והרמב"ם פסק שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת כחזקיה [א"ר ינאי א"ר זירא], ובפירוש המשניות להרמב"ם סוכה פ"ד מ"ט כתב: "מה שהצריך שלא תהא מקודשת, לפי שאם היתה מקודשת כלומר מכלי שרת יחשבו כי לקדוש ידים ורגלים מלאוה ויקדשו ידיהם ממנה, ולפיכך תהיה אותה החבית חול" (ובהערת הרב קאפח כתב שזהו דלא כפרש"י בדף נ, א, ד"ה 'חזקיה', ולהעיר שבפירוש המשניות להרמב"ם פירש כינאי בתלמוד בבלי ולא כחזקיה שבתלמוד בבלי).

ומה שחילקו התוספות (סוכה שם ד"ה 'ואי מייתי') בכלי שרת שאם עשה בהם עבודה דלא בעי למהוי בבגדי כהונה מקדשין אפילו שלא בזמנה היינו רק לדעת זעירי.

[ואם ישאל השואל: עד כאן לא נחלק זעירי על חזקיה (וא"ר ינאי א"ר זירא) אלא אם כלי שרת מקדשין שלא מדעת או אין מקדשין אלא מדעת, ומדוע לא נוכל ללמוד מזעירי דסבר בפשיטות דאי מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה לחזקיה, דלא אמרינן בכגון דא שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן? אך המעיין בתוספות סוכה שם ד"ה 'חזקיה' יראה שהקשו ממסכת מנחות דאמר התם אביי דחזקיה סבר מקדשין שלא מדעת, ותירצו 'דשאני הכא שלא בזמן הוא אע"ג דאמרינן בסוף שתי הלחם דכלי שרת מקדשין שלא בזמנו מ"מ גרע שלא בזמנן מבזמנן לענין שלא מדעת'.]

וזהו רק בתוספות סוכה, אבל בתוספות מנחות דף נא, א, מסיק דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנם ולא חילקו בין עבודות דבעי בהו בגדי כהונה לעבודות דלא בעי בהו בגדי כהונה.

והקשו בתוספות שם על הא דאמרינן במסכת סוכה דאי מייתי לה במקודשת איפסילה בלינה (לדעת זעירי דמקדשין שלא מדעתן), ותירצו דיש לומר דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא.

והא דאמרינן בגמרא מנחות שם דאי אפי לה במנחות חביתין מאתמול איפסיל ליה בלינה כתבו התוספות דהיינו משום דכתיב בקרא על מחבת על כרחין בעי קידוש כלי.

והא דאמרינן בגמרא מנחות עב, ב, קסבר רבי תנור מקדש את שתי הלחם ולכן דוחה שבת דאי אפי לה מאתמול איפסילה בלינה, הא ודאי פליגא אמתניתין דמנחות צה, ב, דאינן דוחות את השבת [ואי אפשר להביא ראיה מהא דאמרינן בגמרא אליבא דרבי למתניתין דמנחות צה, ב, דפליג עליה בהדיא].

במברק כ"ק אדמו"ר לקראת יום ההילולא יו"ד שבט ה'תשל"ג, על התיבות "והמשכתם ופירותיהן", הופיעה לראשונה הערה דלהלן:

והמשכתם: הפעולה עצמה נמשכת ו(נוסף ע"ז) פירותיהם - ומעלה בכאו"א, וכמובן גם מרד"ה באתי לגני (דההילולא).

[וזכורני ששקו"ט אז בהערות התמימים ד-770 אודות הכוונה בציון המ"מ.]

ומיני אז מופיעה שורה הנ"ל והערה הנ"ל בכל המברקים דיו"ד שבט שבשנים הבאות (שנדפסו בלקו"ש ובספרי המאמרים 'באתי לגני' ב' חלקים).

[מלבד במברק דשנת ה'תשל"ז. אבל יתכן שהוא מפני שההערות במברקים הרי באו בתור "הוספה לאחר זמן" (שהרי אין הדרך להוסיף הערות ב"מברק", שאותו הבריקו באופן שצטטו אותו, אות באות, בשפת המדינה למרכזייית הטלגרף, וד"ל).]

אמנם מאז המברק לקראת יו"ד שבט ה'תשד"מ נפלה טעות טכנית בהעתקת הערה זו, היינו שרק האות וא"ו שלפני התיבות שבחצע"ג - "(נוסף ע"ז)" - הוא מודגש (איטלקית), ואילו התיבה "פירותיהם", שהיא המשך להאות ו' שלפני החצע"ג - לא הודגשה.

[ובשנת תשמ"ה ותשמ"ח (שהמברק דשנת תשמ"ח הועתק מזה של שנת תשמ"ה, מפני הקביעות הדומה בב' השנים האלו) ניתוספה טעות ע"ג טעות, שלאחרי אות ו' (מודגשת) שלפני החצע"ג הנ"ל - מופיעה שוב פעם אות הו' בהעתקת התיבה שלאח"ז: "ופירותיהן"!

(אגב, משנת תשמ"ה ואילך מופיעה תיבה זו בל' נקבה, "ופירותיהן", מפני שגם בפנים נשתנה הנוסח ל"והמשך שלהן ופירותיהן בכל הימים שלאחריהן".)]

עוד טעות מבהילה, מפני העדר שימת לב ה"בחור הזעצער": במברק לקראת יו"ד שבט ה'תשמ"ז נשמטה לגמרי בפנים המברק השורה המשך שלהן ופירותיהן בכל הימים שלאחריהן" (שמופיעה בכל שאר המברקים), ואילו ההערה בשוה"ג נשארה!

וכדאי לתקן בהוצאות הבאות דסה"מ באתי לגני, לקו"ש וכיו"ב.

בס' שערי הלכה ומנהג (אורח חיים ב) בסי' רסג (תיקוני תשובה) מובא מכתב מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (כא מרחשון תשי"ח) לגבי תיקון הלבנת פני חבירו (ל"ע) כתב בא"ד "במ"ש אודות תיקון להלבנת פני חבירו וכו'. וככל עניני התיקונים צ"ל באותו פרט בו הי' הקלקול ז"א. להוסיף בכבוד הבריות בכלל ובכבוד חברים בפרט וכו', ע"ש". עכלה"ק.

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דזהו כעין מה שמצינו בשערי תשובה לרבינו יונה (מגירונצי) לגבי עון חלול ה' דהנה נודע הברייתא (יומא פ"ו) לגבי ארבעת חילוקי כפרה דבסוף מבואר "אבל מי שיש חילול השם בידו (ח"ו) אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביוהכ"פ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת וכו'". ע"כ ולכאורה הי' נראה דאין לו תיקון לחטאו עד יום מיתתו ולאחרי יסורין (ח"ו, ה' ישמרנו).

אמנם רבינו יונה בשערי תשובה (שער ראשון אות יז) גילה לנו דיש תיקון לחילול השם והוא "בהרבות פעליו לקדש את השם ולעורר האמת להכין אותה ולסעדה", וכפי שנביא בעז"ה לקמן וז"ל אות מז: "העיקר השבעה עשר (מעיקרי תשובה) לרדוף פעולת החסד והאמת כענין שנאמר בחסד ואמת יכפר עון (משלי טז, ו) ועתה התבונן בסוד המקרא הזה כי האמנם אם החוטא לא שב אל ה' לא יתכפר בפועל חסד כמו שנאמר אשר אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד ופירשו רז"ל (ילקוט משלי יא) לא יקח שחד מצוה למחול ולהעביר על העונות וכו'. אכן זה שאמר שלמה המלך עליו השלום בחסד ואמת יכפר עון וכו' כי יש עבירות שהתשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין (ח"ו) כאשר יתבאר בשער הרביעי (ע"ש אותיות ו' והלאה) וכו' ועוד יש עון והוא עון חילול השם שהתשובה ויסורים תולה ומיתה ממרקת כמו שאמר אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון", ע"כ. ואח"כ ממשיך רבינו יונה ז"ל לבאר עוד וז"ל "והנה כאשר האדם משתדל לתמוך ביד האמת ויעזור אחרי' ויתעורר בדברי', והופיע אורו לעיני בני עמו וחזק ידי אנשי האמת ונשא ראשם וכו'. הנה אלה דרכי קידוש השם והוד לאמרתו ועבודתו בעולם וכו' על כן בהרבות פעליו לקדש את השם ולעורר האמת להכין אות ונסלח לו מעון חילול השם עם התשובה בשומו האמת לעמת אשמת החלול, מדת תשובתו נגד מדת משובתו, זהו באור בחסד ואמת יכפר עון", (כלומר ע"י "אמת" - "קידוש ה'", "יכפר עון" - והיינו העון של חילול ה') ודוק היטב בכ"ז.

ובעיקר ד' שערי תשובה לרבינו יונה הנ"ל, יש לציין לס' עבודת המלך להג"ר מנחם קראקווסקי ז"ל על הרמב"ם שהעיר מאריכות לשון הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה ה"ד "תשובה1 ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרים הכפרה (לגבי כריתות ומיתות ב"ד), ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבאו עליו יסורין (ח"ו), ולכאו' מה הוסיף הרמב"ם בזה וכן הביא שהמהר"מ בן חביב ז"ל בתוס' יום הכיפורים העיר בזה, ובס' עבודת המלך רצה להוכיח שהרמב"ם פליג על ד' רבינו יונה בזה וס"ל דע"י "חסד ואמת" אינו מתכפר לו כדס"ל לרבינו יונה (בחסד ואמת יכפר עון) אף שניצול מן היסורין אך עדיין צריך לזקוק למיתה מכפרת, אך אח"כ כ' דאולי י"ל דכוונת הרמב"ם דכפרה גמורה לא הוי כדיוק ל' הרמב"ם אך מ"מ יש לו מקצת כפרה, עיי"ש בכל דבריו הנחמדים.