ב"כוכב מיעקב" סי' כז, "ובדבר אשר הערה על רש"י ז"ל בפסחים (דף פו,א) דמ"ה פסח נאכל על השובע משום דכתיב למשחה לגדולה, והעיר כ"ת לדעת התוס' זבחים (ע"ה,ב) ד"ה בכור, ליכא בפסח למשחה לגדולה, כיון דלאו מתנות כהונה היא, יפה אמר, ולדעתי נראה להביא ראיה לדברי התוס' דבפסח ליכא ביה משום למשחה, דמצינו להדיא בירושלמי דיוצאין באכילת בני מעיים ידי חובת פסח כו' והנה קורקבין ובני מעיים אוכליהון לאו בר נש, והתוס' במעילה (כ,ב) כתבו דאם מכר אותם בחזקת כשר והיה טריפה ל"ה מקח טעות כלל דבודאי לאו לאכילה בעי להו, א"כ ל"ה בודאי למשחה לגדולה ואפ"ה יוצאין בו ידי חובת פסח, א"כ מוכח דבפסח ל"ב למשחה לגדולה".

עוד כתב שם: "אולם גוף דברי התוס' זבחים (דף עה) ד"ה בכור הם מרפסן איגרי, דכתבו שם: "וא"ת ולענין מאי קא מיבעיא ליה, אי לענין דלא בעי למיתבא לכהן, הא תנן בהדיא בתמורה דנאכלת במומן לבעלים, ואי לענין דנאכלת בצלי ובחרדל כדדרשינן למשחה לגדולה, הא כיון דלאו מתנות כהונה היא ל"ש בה למשחה", וכפי הנראה מדברי התוס' הם מפרשים דהא דתנן דנאכלת במומן לבעלים, היינו לבעלים שנולד אצלם הבכור, ובאמת קי"ל דבכור אחד תם ואחד בע"מ הוא לכהן, והא דתנן נאכלת במומן לבעלים, היינן לכהן, ושפיר הוי מתנות כהונה, וצע"ג".

ועיין מה ששקו"ט בדבריו, ב"דובב מישרים" לבנו מרן הגאון מטשעבין זי"ע, ב"חזון נחום" לבנו הגאון מדומברבא זי"ע, ב"כלי חמדה" פר' בהעלותך וקו"א לספר ויקרא, צויינו ב"ברכת שמעון" חלק המועדים בעניני פסח, ועי"ש שהאריך טובא בזה.

ודבריו קדשו לכאורה צע"ג, ובמה דסיים אפתח: מה שכתב שדברי התוס' "מרפסן איגרא" שכנראה פירש את המשנה בתמורה פ"ג מ"ה, תמורת הבכור והמעשר וולדן וולד וולדן עד סוף העולם הרי אלו כבכור וכמעשר ויאכלו במומם לבעלים" דהיינו שנאכלת לבעלים ישראל, ולא היא, אלא שהבעלים הם הכהן, שהרי קי"ל: "בכור אחד תם ואחד בעל מום לכהן" (זבחים לז,א), עד כאן קושיית הגאון ז"ל. אלא שאם כן הרי תגדל יותר הקושיא על התוס', איך כתבו בפשיטות כ"כ "דלאו מתנות כהונה היא" והרי מפורש לא כן, שהרי הבכור נמנה בין כ"ד מתנות כהונה, תוספתא בב"ק ק"י ועוד, כלום המשנה דנאכלת במומן לבעלים, גם לפי פירושם, חולקת על התוספתא הנ"ל, ובעל כרחך דס"ל להתוס' שדין "תמורת בכור" הוי דין בפ"ע ואין דינו כבכור, ובזה הוא דמיירי המשנה בתמורה, וכן בזבחים עה שם, וא"כ אין סתירה לזה מהא דבכור אחד תם ואחד בע"מ ניתן לכהן, שבודאי גם תוס' ידעו שהבכור הוא בין כ"ד מתנות כהונה, אלא דיברו בתמורת הבכור "דלאו מתנות כהונה היא", היינו התמורה.

ואף שהרמב"ם בפ"ג מהל' תמורה ה"ב לא כתב כן, אלא ש"תמורת הבכור לכהנים", נראה שבזה התוס' פליגי, ועי' במנחת חינוך מצוה יח, שתמה למה לא העירו האחרונים כי התוס' חולקים על הרמב"ם בזה. הנה כי כן ס"ל להמנ"ח בפשיטות כנ"ל בדברי התוס'. ועי' ב"אור שמח" על דברי הרמב"ם הנ"ל בהל' הנ"ל שכתב "והוא נגד הסברא החיצונה דאיפה כתוב דיהיה בזה התמורה זכות לכהן, ואם כתביה רחמנא דליהוי קודש כמו הקרבן הוא למידי דקדושה אבל לא לזכות ממון ואין התמורה מן מתנות כהונה עי"ש שהוכיח דעת הרמב"ם מסוגיא דזבחים דף ט, ואולם סיים: "אך רבוותא בתוס' זבחים (דף ע"ה) כתבו דאינו ניתן לכהן ממשנה דיאכלו מומן לבעלים ואין זה כמוש"כ", ועיג"כ ב"מעשה חושב" לשער המלך פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ח בהגה"ה, [ועי' בפי' תפארת ישראל למשנה דתמורה שם שפירש: "בכור לכהן ומעשר לבעלים", אבל בהגהות "תפארת יעקב" ציין להתוס' בזבחים הנ"ל, וממילא הפירוש במשנה הוא כפשוטו).

גם במה שהסכים הגאון שה"ת ז"ל להערת הרב השואל, להקשות על רש"י בפסחים פ"ו שכתב שדין פסח נאכל על השובע הוא מדין למשחה לגדולה ככל הקרבנות, מהתוס' הנ"ל דמפורש דבכור (או תמורתו דוקא) שאינו ממת"כ, אין בו דין למשחה, וא"כ ה"ה בפסח שאינו ממתנות כהונה, גם בזה לענ"ד צ"ע.

דהנה כפירוש רש"י הנ"ל, הוא גם ברשב"ם פסחים קטו, ובתוס' הרא"ש הוריות י, ב, ובמרדכי סוף סדר פסח עי"ש וב"קרית ספר" פ"י מהל' מעשה הקרבנות שהוא משום "למשחה", ונמצא שהתוס' בזבחים הנ"ל חולקים על רש"י ורשב"ם ורא"ש ומרדכי, בפשיטות כזו, וזה צע"ג לכאורה.

ולכאורה אפשר היה לומר שלשיטתם אזלו, דרש"י הרי ס"ל בפסחים נט,א (ד"ה בשאר) ד"אכילת קדשים עשה היא בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל", וכן הרא"ש נמי הרי כתב בפירושו לנדרים (ד,ב) אהא דאמרו בגמ' שם "קשריא לה למיכל בקדשים": "שאכילת קדשים מצוה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם כו'" ובפשטות קאי אבעלים, דלא מסתבר דמיירי באכילת כהנים דהרי הגמ' בכל יולדת (ואכן בר"'נ שם פירש לכן: "כגון באכילת פסחים" דגם אשה חייבת בו), ולכן לשיטתם שאכילת הבעלים הוי מצוה כמו אכילת כהנים, הרי י"ל שגם דין "למשחה" יש בה, ולכן שפיר כתב רש"י בפסחים שהפסח נאכל על השפע משום "'למשחה" ככל הקרבנות, ותוס' בזבחים יסברו כשיטת הרמב"ם ועוד ראשונים שלא הזכירו המצוה רק באכילת כהנים, ולכן ס"ל שאין "למשחה" בתמורת בכור שנאכל לבעלים, לפירושם.

אלא שלכאורה עדיין צ"ע, שאף אי נימא דאכילת בעלים הוי מצוה, הרי לא גרע מאכילת מצוה בעלמא שלא מצאנו דין "למשחה" בגווייהו, דלכאורה דין "למשחה" שייך רק באכילת כהנים שהוא כחלק מן ההקרבה והכפרה, ויתבאר אי"ה.