בגיטין ט,ב, האומר תנו שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה וכו'. ומפרש"י דאפי' לרבנן דמחשבים השיחרור לזכות "נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר...". וכן הוא שיטת הרי"ף בדף י"ג בפי' המשנה שם. ובתוס' כאן (וכן הראשונים) הקשו ע"ז: "ודבר תימה פי': כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר כיון דאמרי' גבי שחרור תן כזכי...ורש"י עצמו חזר בו...". ולאידך "מילתא דתמיהא היא, דחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא דטעם החזרה משום דתנו כזכי דמי וזכין לאדם שלא בפניו....והוי כאילו בא לידו דאי לא הוי כאילו בא לידו למה לא יחזור בו כל זמן שלא נגמר הדבר, אין שליחות וזכייה לחצאין אלא כאילו בא לידו ונשתחרר בקבלתו" (ל' הרא"ש להלן סי' י"ג).

והיינו דממ"נ: אם מועיל משום זכיה א"כ צריך להיחשב כמשוחרר מעתה, דהזכיה עושה חלות הדבר מיד. ואם אין זה נחשב כאילו בא לידו (היינו אע"פ שזכיה מועיל אי"ז נחשב כאילו בא ליד הזוכה), א"כ למה אין לחזור בו, הרי כיון שלא חלה שום קנין א"כ יש לו לחזור.

הפנ"י ביאר בשיטתו (ועד"ז ביארו כמה): דאע"ג דהשליח זוכה מיד בשביל העבד מ"מ כיון שהרב אומר בל' תנו הרי "גילה בדעתו שלא יהיה שחרור עד דמצי לידה", והרי זה דומה לאשה העושה שליח להבאה דקיי"ל דאף שאין הבעל יכול לחזור בו משהגיע ליד השליח, אבל אין האשה מתגרשת עד שיבא הגט לידה. המפרשים מקשים ע"ז: דאינו מתאים בשיטת הרמב"ם דבפ"ו גירושין הט"ז וה' דגם בשליח הבאה יכול לחזור.

בפשטות נראה דלומד: דהא דמעוכב בשחרור עד קבלת הגט הוא בתור תנאי (דגילה דעתו דרוצה שיתנו ויבא לידה) בענין שיחול הגט להבא בשעת הנתינה ולכן כיון שכבר מת אינו יכול לחול הגט אז דכבר מת ופקעה רשותיה דבעל. (כן נראה פשוטו, אבל ראה הקצות המובא להלן דלומד באו"א דחל מעכשיו ועיי"ש).

גם ביאר (באו"א): דכיון דאם נאמר שמשתחרר לאלתר אין כאן זכות אלא חובה כיון שאינו יודע מהשחרור ונשוי שפחה שנמצא עובר בכל יום ואם היה עבד כהן אוכל בתרומה בכל יום ונתכוין לאכול בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר ולכן הרי"ז חובה אלא ע"כ שהשליח אינו מתכוין לזכות להעבד לאלתר אלא לכשיגיע ליד העבד.

מקשים עליו המפרשים: דאינו מתאים להרמב"ם (הל' עבדים פ"ו ה"א) דכשאמר להעבד זכה יצא לחרות שזכין לאדם שלא בפניו, רואים שזה ענין דזכות. ועוד: יש להבין בעצם הענין א) כיון דאינו זכות גמור יש לומר שאין להחשיבו כלל כזכות גם להא דלא מצי למיהדר. ב) סו"ס צריך הסבר איך יועיל הזכייה לענין שלא יוכל לחזור, והרי כיון שהוא עדיין האדון עד שישתחרר בפועל איך יועיל שזכה לענין שלא יחזור, והרי כיון שהוא בעל העבד הרי במילא נחשב כשלו ואין צריך "לחזור" בו משום דבר, אלא שלא להסכים להקנות ולשחררו. ומוכרחים לומר שהזכיה הוא הקנאה ושחרור וא"כ איך שייך שיקנה לחצאין. והרי אין הפי' כאן שקונה חלק מדבר הנקנה ואינו קונה כולו, אלא שקנה לענין שלא יוכל לחזור בו אבל לא קנה להיות משוחרר, וא"כ מהו ההבנה שבדבר: אם אינו משוחרר מהו הפי' ש"זכה" שלא יוכל לחזור בו, ואם הכוונה שהאדון מחוייב לקיים דיבורו א"כ אי"ז ענין לקנין של העבד (אלא קיום הבטחת האדון) ובוודאי שאין זה המדובר כאן, אלא שבאמת זכה העבד, וא"כ צריך ביאור בהכוונה בזה.

הח"ס לומד בשיטתם: דאע"ג שמועיל הזכייה לענין קנין הממון להפקיע קניינו של האדון אינו מועיל לאיסורא להיות מותר בבת חורין. יש לבאר כוונתו: ע"ד המפרשים מבארים בקושיית הראשונים על רש"י והרי"ף, דכוונתם לשלול לומר: שהגם שזכיה מועיל למי שזכה לו, אבל לענין נתינת גט-שט"ח לידו/ה וזכיה עניינו רק שיועיל מעשיו לחול למי שזכה אבל אין זה נתינה ליד העבד או האשה. וע"ז מדגישים הרא"ש: שאם לא הוי כאילו בא לידו א"כ למה לא יחזור בו האדון. אלא ודאי דהוי כאילו כבר נתן וא"כ למה לא יזכה העבד. וכן אפ"ל בכוונת הח"ס דאין זכייה מועיל לענין איסור, היינו לענין שייחשב כנתינה לידו/ה. (ביאור זה לא יתרץ שיטת הרמב"ם הסובר שכשאומר האדון זכה, זכה העבד ויוצא לחרות מיד).

אבל לכאורה זה נסתר מפשטות דברי רש"י כאן ועוד "..וזכין לאדם של"ב, דאנן סהדי דניחא ליה דנהוי האי שלוחו להכי", דמשמע מזה שהוא כאילו עשאו שלוחו דניחא ליה בזה. אבל י"ל שיסבור שהוא חידוש התורה שמספיק "ניחא ליה" ו"כאילו עשאו שליח", אבל חסר מינוי השליחות לפועל ולכן אין כאן דין שליחות לזה. (גם ביאור זה אינו מבאר שיטת הרמב"ם הסובר דמועיל כשאמר להעבד זכה שבזה יצא מיד לחרות). ועיין באמרי משה כ"ה אות י"ג שמבאר ע"ד הח"ס.

הקצות סי' קכ"ה סק"ג מבאר: דנחשב כאילו משחרר עכשיו על תנאי שיבוא ליד העבד. ולכן באמת היה יכול ליתן לאחר מיתה כמו שאר תנאי דמתקיים לאחר מיתה אלא שכיון שהוא תנאי בגוף השטר לכן חוששין שהרואה יאמר שיש גט לאחר מיתה. ולכן לא יתנו, וכיון דלא יתנו לכן נשאר עבד גמור. ומפרש כן בדעת רש"י והרמב"ם.

ומקשים ע"ז דאין זה במשמעות דברי רש"י דכ' דהא דאין גט לאחר מיתה הוא משום דמפקע רשות האדון, ומשמע דאז הוא זמן החלות (דאז יצא מרשותו), ומשמע שהוא כן הן לענין שטר מתנה והן לענין שטר גט שחרור.

התורת גיטין מבאר: דדומה למי שמקדש מעכשיו ונגמר לאחר ל', כמו"כ כאן שמתחיל השחרור מעכשיו ונגמר כשיתן. גם ע"ז הקשו: דהתוס' סוברים שם שיכול לחזור קודם יום הל'. ולהרשב"א הסובר דלא יוכל לחזור, הוא סובר שגומר הקדושין לאחר מיתה וכאן הרי מפורש דאינו מועיל כשמת האדון. גם: פשטות דברי רש"י אינו משמע דהתחיל השחרור עכשיו אלא שלא נגמר, אלא שכל הזכייה הוא רק לענין שלא יוכל לחזור בו.

הצ"צ באו"ח סי' ל' לומד בשיטת הרי"ף: "...אבל הרי"ף י"ל דס"ל דלא הוי מטעם שליחות עד שנאמר שלוחו של אדם כמותו וכאילו הגיע לידו דמי. ומ"מ מהני שלא יוכל לחזור בו כיון דזכין לאדם כו'. ואע"ג דבגט דעבד לא כתי' שליחות מ"מ לא גמר לה לה מאשה..אבל לרבנן פשיטא ליה דמשוי ליה שליח. וי"ל דס"ל להרי"ף דבעי' שליחות דוקא לענין שיעשה בן חורין ושלא יוכל לחזור בו די בזכייה ומ"מ צ"ע דרשב"א כיון דאיבעיא ליה התם אי מצי משוי ליה שליח, וא"כ עכצ"ל דבשטר ע"י אחרים היינו שנעשה בן חורין ממש על ידי זכייתם דהא שליחות יש סברא שאין לו, וא"כ ה"ה לרבנן דהא ל"פ אלא אם ע"י אחרים דווקא וע"י עצמו לא. אבל בהא דע"י אחרים מהני ל"פ וצ"ע...".

ולכאורה ישלה"ב בהבנת הדברים: דלענין שלא יוכל לחזור סגי בזכייה ולענין שיעשה בן חורין בעי שליחות. והאם יש כאן ב' הקנאות בהשחרור לומר שיש הקנאה שלא יוכל לחזור ועוד הקנאה שיהיה משוחרר לומר שעל הא' סגי בזכייה ועל הב' צריך שיהיה שלוחו. ואם אינו משוחרר כיון שבעי שליחות שיהיה נחשב כאילו הגיע לידו א"כ מהו ההקנאה שלא יוכל לחזור בו.

ואין לומר שהא דזוכה שלא יכול לחזור הוא ענין צדדי, וזכות צדדי, שהרי: איך יש להקנות ענין צדדי, "שלא יוכל לחזור בו" שהרי זה ענין ד"קנין דברים". ועוד כנ"ל: כיון דאינו משוחרר כלל (ומותר בשפחה) א"כ נמצא בבעלותו של האדון וא"כ איך שייך ש"זכה" ענין צדדי שלא יוכל לחזור בו אם הוא נחשב עדיין בעצם (לעצם ענין העבדות) כעבד ממש. ובפשטות ג"ז חלק מטענת הרא"ש: "דחזרה וחירות דברים אחדים הם, והא בהא תליא דטעם החזרה משום דתנו כזכין דמי,...דאי לא הוי כאילו בא לידו (אם נסבור זכיה לאו מטעם שליחות וכפי שביאר הצ"צ. המעיר) למה לא יחזור בו כ"ז שלא נגמר הדבר אין זכיה ושליחות לחצאין...".

וי"ל הביאור ע"פ דברי כ"ק אדמו"ר בלקו"ש (חכ"א 72) דיש ב' עניינים בשחררור עבד (עברי) יציאתו משעבוד האדון ועוד ענין קנייתו א"ע ב"ח. וא"כ אפשר לומר שהא "דלא יוכל לחזור בו" הוא מעצם ענין השחרור בענין הא' שבו: שאינו משועבד להאדון, ומודגש בענין שא"א לו לחזור בו מליתן השחרור, שהרי זכה העבד בהשחרור לענין שאינו משועבד להאדון:

שהכוונה בזה שאין הוא יכול לחזור בו הוא שאין הוא יכול להשתעבד בו כלל (והוא ע"ד מהלך הח"ס, אלא שהביאור הוא באו"א), משום שכבר אינו משועבד לו. אלא שעדיין אינו משוחרר שהוא עדיין בבחינת עבד1

[פי' אלו אינם (ולכה"פ דחוקים הן) בפרש"י, דכ' "...דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין...", "...וההיא שעתא פקע ליה רשותיה..", "דהא פקעה ליה רשותיה דנותן...". בפשטות נראה דעדיין משועבד להאדון גם לאחר שזכה השליח. אבל בהרי"ף יש לפרש כן בניחותא].

ועד"ז אפשר לומר בענין הגירושין (שבצ"צ שם מבואר שלהרי"ף יהיה אותו הדין בענין לזכות לאשתו במקום קטטה ובמקום יבם, שאם נאמר שהוא זכות הוא רק לענין שלא יוכל הבעל לחזור בו אבל לא לענין שתהיה מגורשת שבזה הוא רק כשתקבל הגט בידה או בשלוחה ממש): שיש ב' עניינים, א) מה שהיא שייכת להבעל ומיוחד לו, ב) מה שאסורה לכל העולם. ובגירושין (שקונה עצמה בזה) יש ב' העניינים: מה שאינו מיוחדת לבעלה, ב) ומה שנעשה מותרת לכו"ע. ולכן יש בענין זכיית הגט (גם כשאינו ע"י שליח) מה שיוצאת משעבודה ויחודה אצל הבעל, ומודגש בהא שכשנתן הגט אין הוא יכול לחזור בו מענין הגירושין, והיא נתקה ממנו, אבל עדיין נשארת אסורה לכל העולם עד שהיא עצמה תקבל בידה הגירושין.

ועד"ז י"ל לשיטת הרי"ף בהדוגמא שהביא "דאשכחן זכייה כה"ג" כשאומר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, שאמר רב: חייב באחריותו ואם בא לחזור חוזר", שהכוונה הוא: שהלוה הקנה והשליח זכה להמלוה לענין שלא יוכל הלוה לחזור בו, והיינו שהקנה הכסף להמלוה ויצא מרשותו של הלוה, ולכן אין הלוה יכול לחזור בו, אבל לאידך לא נכנס לגמרי ברשות המלוה ולכן חייב עדיין הלוה באחריותו עד שבאה ונכנס ברשות המלוה שלכן עדיין חייב הלוה באחריות הממון.