ר"מ בישיבה
א] בדין דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל, חידש הצל"ח (ביצה ג,א) שו"ת נודע ביהודה אבהע"ז מהדורא תנינא סי' לח דרק לענין איסור אכילה אמרינן דלא בטיל, אבל לענין איסור טלטול כגון איסור טלטול מוקצה בשבת ויו"ט וכיו"ב אמרינן דבטיל.
דהנה הטעם דדשיל"מ לא בטל כתב רש"י ביצה ג: "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר" ולכן לענין איסור אכילה שייך טעם זה דכיון שא"א לאכלו יותר מפעם אחת א"כ אינו מפסיד בזה שאינו אוכלו היום, שהרי במקום שיאכלנו היום יאכלנו למחר ולכן עדיף שיאכלנו למחר בהיתר משיאכלנו באיסור.
אבל לענין איסור טלטול הרי יכול לטלטלו כמה פעמים היום ומחר וא"כ אף שיטלטלנו למחר מ"מ מפסיד הטלטול של היום, וטלטול זה אין לו מתירין שהרי למחר יכול לטלטלו גם אם הי' מטלטלו היום ובאופן זה לא אמרינן עד שתעשנו באיסור תעשנו בהיתר.
ועד"ז כתב באיסור הנאה שיכול להשתמש וליהנות בו כמה פעמים לא אמרינן בזה הכלל דדשיל"מ לא בטיל.
ומדוייק לשון רש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.
והובא חידושו דהצל"ח במפרשי השו"ע ראה פתחי תשובה יו"ד סי' קב סק"ו תהלה לדוד או"ח סי' שלא סק"ג ועוד.
ב] אמנם בתורת חסד ח"א סי' לח אות ג כתב דמש"ך יו"ד סי' קב משמע שלא ס"ל כחידושו דהצל"ח שהרי פסק שם בשו"ע סעי' ג דכלי שבלוע מאיסור שנתערב בשאר כלים ואינו ניכר בטל ברוב ולא אמרינן דהוי דשיל"מ שיכול להגעיל כל הכלים כיון שיש בזה הוצאות ממון.
וכתב שם הש"ך דמ"מ לא ישתמש בו תוך מעל"ע, שהרי לאחר המעל"ע יהי' נותן טעם לפגם שאינו אסור מן התורה ולענין זה חשיב יש לו מתירין.
ולפי הצל"ח הרי מפסיד השתמשות של הכלי היום ומדוע כתב הש"ך דיש לו מתירין למחר הרי יוכל להשתמש בו כמה פעמים. (וראה בפתחי תשובה שם.)
ג] ובמלוא הרועים מערכת דשיל"מ כתב דחידושו דהצל"ח היא רק לפי טעם רש"י "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר".
אבל לפי טעם הר"ן נדרים נב. (הובא בלקו"ש חכ"ז עמוד 111 הערה 41 עיי"ש) דדשיל"מ לא בטיל משום דדומה למין במינו (ומין במינו לא בטיל) דהאיסור יש לו שם היתר כיון שיש לו מתירין, לפי טעם זה אין נפק"מ בין איסורי אכילה וטלטול והנאה. דסו"ס כיון שיש לו היתר לאחר זמן יש לו שם היתר וחשיב מין במינו.
והנה לפי"ז אין ראי' לכאורה דהש"ך חולק על סברת הצל"ח דאולי הש"ך אזיל לפי הטעם דהר"ן משא"כ הצל"ח הרי כתב חידושו בטעם רש"י כנ"ל.
אמנם ראה בשדי חמד ח"א מערכת דלת אות פו שכתב דשפיר יש לדייק דהש"ך לא ס"ל כהצל"ח, דנראה דרוב הפוסקים נקטו כטעמו של רש"י. ואעפ"כ פסק הש"ך דגדר דשיל"מ שייך לא רק באיסור אכילה אלא גם באיסור השתמשות בכלי הבלוע מאיסור.
ד] והנה לכאורה יש להוכיח דאדה"ז לא ס"ל כסברת הצל"ח, דפסק בסי' שי סעי' יט וז"ל אין האפר מותר בטלטול אלא כשהוסק מבע"י אבל אם הוסק בשבת אסור משום נולד כמ"ש בסי' תצה ואם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב אם עדיין לא הי' ניכר מעולם בפ"ע כמש"ש. עכ"ל.
(והובא דין זה במ"א כאן סקי"ח).
ודוקא אם לא הי' ניכר מעולם האיסור בפ"ע אז בטל ברוב היתר משא"כ אם הי' ניכר אפר האיסור בפ"ע ואח"כ נתערב באפר היתר לא הי' בטל ברוב והטעם בזה משום דהוי דשיל"מ שיכול להשתמש בו למחר בהיתר, אבל אם לא הי' ניכר מעולם האיסור בפ"ע לא אמרינן בזה הכלל דדשיל"מ לא בטל כמו שכתב אדה"ז בסי' תצח סעי' כד ". . . כיון שמעולם לא נקרא עליו שם איסור שהרי בתחלת ברייתו נתבטל ברוב באפר של אתמול".
וראה עד"ז בסי' שכ סעי' ד בדין משקין שזבו.
ה] ומוכח מכאן דאמרינן הגדר דדשיל"מ לא בטל גם לענין איסור טלטול אפר (דלא חזי לאכילה אלא להשתמש בו לכסות דם וכיו"ב).
ובהל' יו"ט סי' תקיג סעי' ד כתב אדה"ז טעמו דרש"י בדין דשיל"מ לא בטל וז"ל וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטל . . כיון שיכול לאכלה למחר בהיתר.
ואעפ"כ פסק בסי' שי לענין טלטול מוקצה דג"כ אמרינן הכלל דדשיל"מ לא בטל, ואסור בטלטול.
[והנה מהל' יו"ט שם אין ראי' שגדר דשיל"מ היא גם באיסור טלטול דאף דפסק שם דביצה שנולדה ביו"ט אסורה בטלטול אפי' בנתערב בהיתר התם אסור בטלטול משום שאינו ראוי לאכילה וכל דבר העומד לאכילה ואינו ראוי לאכילה אסורה בטלטול עיי"ש (וראה בצל"ח ביצה כג. ובקו"א שם סק"א). משא"כ בסי' שי דנים רק לענין איסור טלטול באפר שעומד להשתמש ולא לאכילה ואעפ"כ פסק אדה"ז הגדר דדשיל"מ לא בטל]
ו] והנה בגוף סברת הצל"ח לחלק בין איסור אכילה וטלטול, דבאכילה שייך הטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון שאינו יכול לאכלו רק פעם אחת א"כ אינו מפסיד כלום בזה שאינו אוכלו היום שהרי יאכלנו למחר במקום שיאכלנו היום.
יש להקשות שהרי הוא רוצה לאכלו היום ואכילתו למחר אינו משלים רצונו לאכלו היום, ואה"נ דביחס לגוף הדבר אין נפק"מ בין אם יאכלנו היום או למחר מ"מ ביחס להאדם יש נפק"מ.
וא"כ גם באכילה שייך לומר שמפסיד ומאי שנא מטלטול.
ולכן יש לומר דאדה"ז ס"ל דאיסור טלטול דומה לאיסור אכילה דכמו באיסור אכילה חשיב דשיל"מ שיש לו היתר למחר אע"פ שהיום מפסיד האדם אכילתו מ"מ לא הקילו חכמים כיון שיאכלנו בהיתר למחר עד"ז באיסור טלטול כיון שיכול לטלטלו למחר לא הקילו רבנן בביטולו ואמרו עד שיטלטלנו באיסור יטלטלנו בהיתר.
וראה בשו"ת נודע ביהודה שם בקטע המתחיל בד"ה ואפילו וז"ל: (ואפילו אם ירצה אדם לפקפק על שני חידושים הנזכרים שם שחידשנו בצל"ח לענין דבר שיל"מ. .).
ז] והנה חידושו של הצל"ח נוגע גם לדין ספק דרבנן, דבדבר שיש לו היתר לאחר זמן לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא שהרי יכול לאכלו למחר בהיתר.
והצל"ח שם כתב דרק באיסורי אכילה לא הקילו משא"כ באיסור טלטול וכיו"ב כיון שמפסיד טלטול היום כנ"ל אמרינן דספיקא דרבנן לקולא אף אם יש לו היתר למחר. (כנ"ל לענין דשיל"מ לא בטל).
והנה לפי מה שכתבנו דאדה"ז חולק על סברת הצל"ח וס"ל דגם באיסור טלטול הוי דבר שיש לו מתירין לענין ביטול ברוב ולא בטל הוא הדין בכל ספיקא דרבנן לא אמרינן לקולא היכא שיש לו היתר. וראה בשו"ת תורת חסד שם שכתב דמהרעק"א משמע שס"ל דלא כהצל"ח וסבר דבדשיל"מ לא אמרינן ספק לקולא גם בענין שיכול לעשותו היום ומחר עיי"ש.
וצריך בירור בשיטת אדה"ז בזה ונוגע גם בדיני אישות כמו שדן בשו"ת נודע ביהודה שם, וצ"ע.
Download PDF