בגמ' בבא בתרא ה, א: אביי ורבא דאמרי תרווייהו עביד איניש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן.

ובתוד"ה 'כי היכי דלא ליטרדן' חילק בין מלוה ולוה לבכור שאומרים שבתוך שלושים בחזקת שלא נפדה מפני שהוא ממון שאין לו תובעין ולכן לא שייך הסברא של לא ליטרדן, ואח"כ הקשה מפרק השואל (ב"מ קב, ב) דאמר: בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אי בתוך זמנו תנינא מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה, והשתא היכי מדמי לה לבכור דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן, ולכן צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין. עכת"ד.

ובקובץ שיעורים על אתר הקשה שהרי זריזין מקדימין לא שייך אלא במצוה שכבר נתחייב בה רק שאפשר לעשותה לאחר זמן, אבל בפדיון הבן תוך ל' דעדיין לא נתחייב ודאי ליכא שום מצוה להקדים לפדותו בתוך ל' וכו'. וצ"ע.

ונראה לפרש הכוונה בדברי התוס', ש"זריזין מקדימין" הכוונה היא על יום שלשים שרוצה שבנו יהיה פדוי בזמן ולא לאחרי זה, ולכן טרוד במשך השלשים יום להשיג המעות, ולכן יכול להיות מציאות שהשיג מעות לפני הזמן ונתן לכהן על תנאי שביום השלשים יקבל זה בתור פדיון מפני שמצד "זריזין מקדימין" רוצה שמיד בתחילת היום יהיה אצל הכהן, אבל אין הכוונה שזריזין מקדימין שייך גם לפני יום השלשים.

אבל עדיין צ"ע על מה שכתב בגליוני הש"ס (להגר"י ענגיל) בפסחים ד, א וז"ל: וע"ע חידוש בתוס' ב"ב ה, ב ד"ה כי היכי דלא ליטרדן דשייך ג"כ ענין זריזות לזריזות במצוות היינו לעשות הדבר עוד קודם הזמן. ע"כ. ומשמע מדבריו דבאמת שייך הענין של זריזין מקדימין לפי התוס' גם לפני זמנו. וצ"ל למה נדחק לפרש כן.