ב"ב ל, ב: "ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מפלניא זבינתיה ואכלתיה שני חזקה, אמר ליה פלניא גזלנא הוא, אמר ליה והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין, אמר ליה השני נוח לי הראשון קשה הימנו; אמר רבא דינא קאמר ליה כו'", ע"כ.

והנה בפי' "פלניא גזלנא הוא" נחלקו תוס' ורשב"ם. ברשב"ם פי' בד"ה 'פלניא גזלנא הוא' - "בשדה זו שממני גזלה", והיינו שאין הפי' שיש להמערער עדים ש"פלניא גזלנא", אלא רק טוען שלא הי' לו הזכות למכור הקרקע מכיון שלא הי' שלו.

אבל בתוס' פי' שהכוונה ב"פלניא גזלנא" היינו "שיש לו עדים שהוא גזלן, ואפי' דר בי' חד יומא הא קיי"ל דגזלן אין לו חזקה כו'".

והנה לקמן (מז, א) בפי' "גזלן אין לו חזקה" מביא הגמ' ב' פירושים: "אמר ר' יוחנן כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנותא, ורב חסדא אמר כגון דבית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון".

והנה בחידושי הצ"צ כתב וז"ל: "מ"ש התוס' בפי' גזלנא יש להקשות, דלקמן (דף מו (ז)) אמרי' דדוקא שהוחזק גזלן על שדה זו, וצ"ל דתוס' יפרשו כגזלן דר"ח שם, אך זה דוחק דנק' רוצח; ע"כ שפיר פי' רשב"ם כאן".

ולא הבנתי מהו ההכרח שכוונת התוס' לפירוש "גזלן" הוא כר"ח, והיינו שהורגין על עסקי נפשות, ולא כפי' הא' דהיינו שהוחזק גזלן על קרקע זו. ואפי' נימא (בדוחק) שזהו משמע בלשון התוס' "יש לי עדים שהוא גזלן", אבל עכ"פ למה לא הי' יכול הרשב"ם לפרש ב"גזלנא הוא" ע"ד פי' התוס' אבל אליבא דר"י. ואולי צ"ל דהל' "גזלנא הוא" אינו סובל הפי' שהוא מוחזק גזלן על אותו קרקע, וצ"ב.

והנה בהא דלא פי' הרשב"ם הפי' ב"גזלנא הוא" ע"ד פי' התוס' לכאורה הי' מקום לבאר באופן אחר.

דהנה בתוס' ד"ה 'לאו' (ל, א) נחלקו הרשב"א והר"י בא' שאין לו חזקת ג' שנים וטעין "מפלניא זבינתא דזבנה מינך", והביא עדים שדר בה המוכר יום אחד: לרשב"א טענינן ליתמי טענת המוכר שהי' יכול לטעון "מינך זבינתה" מיגו דלהד"ם, אף שהמחזיק כבר הודה שזה הי' של המערער (ע"ד דטענינן ליתמי "החזרתי" משום דאביהם הי' יכול לטעון "החזרתי" - ואף שאין לאביהם טענת החזרתי אלא משום מיגו ד"נאנסו", ו"נאנסו" הרי לא טענינן ליתמי (לשיטת התוס') משום דלא שכיחא, ומ"מ טענינן ליתמי "החזרתי").

והר"י חולק ע"ז וס"ל דכיון דא"א ללוקח לזכות בטענת להד"ם אם הי' המוכר טוענה בשבילו, משו"ה אינו יכול לזכות במינך זבינתה שאינו אלא מיגו דלהד"ם.

והנה בביאור מח' דהר"י והרשב"א ביארו בראשונים שזה תלוי בביאור הדין ד"טענינן": האם הפי' הוא דהמוכר טוען בשביל הלוקח, והיינו דאנן אמרינן דאף דאין הלוקח יודע מ"מ אילו הי' המוכר כאן הי' טוען בשביל הלוקח, וזהו שמחדש הדין ד"טענינן" דהוי כאילו המוכר כאן;

או דילמא יסוד דין "טענינן" הוי כאילו דהוי דין תורה בין המוכר והמערער, וכל שהי' המוכר זוכה לעצמו זוכה ממילא הלוקח.

ובזה נחלקו הרשב"א והר"י: דהרשב"א ס"ל כאופן הב' הנ"ל, ומשו"ה אף דהלוקח כבר הודה להמערער דהוא המ"ק, מ"מ המוכר בדין תורה שלו עם המערער יכול לזכות בטענת לקוח - כיון דהוא לא הודה להמערער, וממילא זוכה הלוקח.

אבל הר"י ס"ל דיסוד דין "טענינן" הוא שהמוכר טוען בשביל הלוקח, ומשו"ה כל שהודה הלוקח להמערער א"א לזכות בטענת המוכר, כיון שאם הי' המוכר טוען בשבילו להד"ם לא הי' מועיל לו (וכלשון הר"י).

ועי' בהגהות רע"א סקמ"ו סי"ד שמביא שנחלקו הראשונים אם אין לנו עדים שדר בה המוכר יום א', ובא המוכר וטען בשביל הלוקח שהוא (המוכר) קנה מהמערער, האם מהני טענתו בשביל הלוקח. דבריטב"א מפורש דמהניא, אבל מהנמו"י מדייק רע"א דלא מהני, עיי"ש.

ולכאורה גם זה תלוי בחקירה הנ"ל: אם יסוד ד"טענינן" הוא דהמוכר טוען בשביל הדי"ת שיש בין הלוקח והמערער, אזי מובן (אף דאינו מוכרח לכאורה) דאף דלא אמרינן "טענינן" אא"כ דר בה המוכר יום אחד, מ"מ אם בא המוכר וטען בפירוש שומעין לו.

אבל אם היסוד הדין ד"טענינן" הוא שיש די"ת בין המוכר והמערער, א"כ אין נפ"מ אם המוכר בא, וכל שלא דר בה יום אחד לא אמרינן "טענינן".

והנה בתוס' מבואר דאם המוכר הי' גזלן אף אם דר בה חד יומא לא מהני דהא גזלן אין לו חזקה. והנה לכאורה החסרון ד"גזלן אין לו חזקה" בנדו"ד תלוי בהחקירה הנ"ל: דאי אמרינן שהגדר דטענינן הוא שיש די"ת בין המוכר והמערער, א"כ החזקת ג' שנים של הלוקח הוא המשך של חזקת המוכר (כדין לוקח המבואר לקמן (מא, א)), וכיון דהמוכר גזלן א"כ פשוט דגזלן אין לו חזקה;

אבל אי נקטינן שהגדר ד"טענינן" היינו שהמוכר טוען בשביל הלוקח, א"כ אף דהמוכר הוא גזלן - מנין לנו שא"א להשתמש בטענתו בשביל הלוקח. דאף ד"גזלן אין לו חזקה" אבל הכא הרי אין החזקה של המוכר - הגזלן -, אלא של הלוקח. וא"כ למה לא נשתמש בטענת המוכר אף דהוא גזלן - בשביל הלוקח. והיינו דאף ד"גזלן אין לו חזקה", מהיכי תיתי דאין לו טענה.

והנה הרשב"ם ס"ל כהר"י הנ"ל, דכשטוען "מפלניא זבינתא דזבנה מינך" - דוקא אם הי' לו חזקת ג' שנים מהני עדות דדר בה המוכר יום אחד, ואי נקטינן כהנ"ל דלשיטה זו הגדר ד"טענינן" היינו שהמוכר טוען בשביל הלוקח, ומשו"ה אם הודה הלוקח להמערער א"א לטעון בשבילו (אם אין לו חזקת ג' שנים) כנ"ל, א"כ מובן שא"א להרשב"ם ללמוד שהפי' ב"גזלנא הוא" היינו ש"אין לו דין חזקה" - וממילא לא שייך "טענינן", דהא לשיטתו אפילו בכה"ג שייך טענינן, דהא אין הוא טוען בשביל עצמו אלא בשביל הלוקח.

והנה התוס' הביאו הפי' ב"גזלנא הוא" בלי שם אומרו, ואח"כ מביא שיטת הרשב"א, ואח"כ שאין נראה לר"י משום כו'.

והנה מפשטות הדברים משמע שהר"י מפרש שלא כהרשב"ם - אלא כהפי' המובא בתחילת התוס', והיינו ד"פלניא גזלנא" - וממילא אין לו חזקה, והרי"ז סותר א"כ את כל הנ"ל.

ובאופן פשוט לכאורה י"ל דהא דלא פי' הרשב"ם כתוס', דלהרשב"ם צריך עדות שדר בה המוכר חד יומא, ורק אז טענינן ללוקח וכשיטת הרמב"ן והנמו"י. וממילא אין מקום בסוגיין לדין "טענינן" שהרי אין מוזכר שהי' עדים שדר בה חד יומא. ומשו"ה פי' שהטענה "פלניא גזלנא" היינו כפשוטו, שהמוכר לא קנה ממנו. משא"כ לתוס' דאף ע"י מיגו נאמן שדר בה חד יומא, ואומרים "טענינן" - שפיר אפשר ללמוד שהטענה "פלניא גזלנא" היינו טעם שלא אמרינן טענינן.