בתוד"ה 'אבל' (ב"ב לא, א) מקשי דאפי' אם אין להמחזיק עדים אלא דאכלה ג' שנים ולהמערער יש שטר שלקחה מן אותו המוכר כבר ד' שנים והמחזיק טוען שלקחה קודם המערער, יהא נאמן המחזיק לומר לקחתי' ממנו קודם במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה, עיי"ש.

והנה מהא דהד"ה של התוס' הוא "אבל אכלה שית", נראה שקושיית התוס' היא גם אם המחזיק טוען שלקחה לפני ו' שנים, ואף דאיכא ריעותא דאחוי שטרך, מאחר דהמערער יש לו שטר מלפני ד' שנים, מ"מ התוס' סברי דהמיגו של מינך זבינתה מועיל גם נגד טענת אחוי שטרך.

והנה קושיא זו של התוס' הובא גם ברא"ש בסוגיין סוף סי' ח. ומלשונו שם משמע ג"כ שהקושיא שיהא נאמן במיגו, היא גם אם המחזיק אינו טוען שהיה שם ז' שנים, שזה לשונו שם: "יהא נאמן לומר לקחתי' קודם ממך" (כפי שכתוב בתוס' דילן), ואינו אומר שלקחתיה זה כבר ז' שנים, וא"כ נמצא דגם הרא"ש יסבור שהמיגו של מינך זבינתה מועיל גם נגד טענת אחוי שטרך.

והנה בנתיה"מ (ר"ס קמג) מקשה ע"ז מהא דהרא"ש בעצמו לקמן בדף מ, א בסי' ל-לא כותב וז"ל: אם מיחה (המערער) בפניו אף בלא עדים והוא מודה במחאה לא הוי חזקה וכו' ודלא כמ"ש הרמב"ן וכו' (ד)לא הוי מחאה משום מיגו (דלא מחית), וליתא דלא שייך להזכיר כאן מיגו דהיה לו ליזהר בשטרו כיון שידע שזה מיחה, עכ"ל.

רואים מזה שהרא"ש ס"ל דלא אמרינן מיגו במקום טענת אחוי שטרך, ועי' בנתיבות מה שפי'.

ואולי יש לפרש דברי הרא"ש באופן שלא יסתרו דבריו אהדדי. דיש הפרש בין העובדא דהמחאה לקמן בדף מ, א להעובדא כאן דטוען שיש לו שטר מלפני ד' שנים. דהתם הרי יודעים שהמערער הוא המ"ק, ורק שרוצים להאמין להמחזיק שבאמת קנה השדה מחמת המיגו שיש לו, וע"ז אומר הרא"ש שהמיגו אינו יכול להוציא מהמרא קמא רק שטר. ומאחר שאין לו שטר אינו נאמן.

משא"כ הכא הלא המחזיק טוען שהמערער אינו המ"ק, וגם הבי"ד לא יודעים בבירור שהוא המ"ק, שהרי יכול להיות שהמחזיק הוא המרא קמא, ולכן המיגו דמינך זבינתה עושה את המחזיק למ"ק, ולכן טענת אחוי שטרך אינו מועיל נגד המיגו דמינך זבינתה.

בסיכום: הכא הבירור דמיגו עושה את המחזיק למרא קמא, ועכ"פ המערער אינו המרא קמא בוודאות, ולכן מועיל גם נגד טענת אחוי שטרך, משא"כ לקמן גם לאחר המיגו (דלא מחית) נשאר המערער המ"ק, ולהוציא ממ"ק צריכים שטר ולא מהני מיגו.