תניא בכתובות (ג, ב): הרי שהי' פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכו', ודוקא אביו של החתן או אמה של כלה, דליכא איניש דטרח להו, אבל איפכא לא. עכ"ל הברייתא.

ועל מ"ש בתחלת הברייתא "ומת אביו של חתן או אמה של כלה" פרש"י (ד"ה אביו) וז"ל: דוקא נקט אביו של חתן שהוא הטורח בצורכי סעודה ואמה של כלה, היא המכינה לה תכשיטין, לפיכך אם יעבור המועד, שוב אין מכין להם, והתירו להם להכניס את המת לחדר, שלא יקברוהו, דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל כדלקמן, ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבילות. עכ"ל.

ולכאו' אינו מובן, למה הוצרך רש"י לפרש על תחלת הברייתא ש"דוקא נקט אביו של חתן וכו' ואמה של כלה וכו'" כשמפורש כן בסיפא דברייתא זו עצמה על אתר? [ואם כדי לבאר כל פרטי בדבר, הו"ל לפרש כן על הסיפא, ז.א. להעתיק מ"ש לקמן בהברייתא "ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה", ולפרש תוכן הדברים, ולא לפרש בתחלת הברייתא שמ"ש שם "מת אביו של חתן או אמה של כלה" הכוונה "דוקא נקט וכו'"].

ותירץ בשטמ"ק בהקדם דברייתא זו הובאה כדי לבאר מ"ש בהברייתא המובאת לעיל "ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר", וע"ז שאל בגמ' "מאי אונס", ותירץ "דאמרי שר צבא בא לעיר ["ויחטפו צורכי סעודה מאשר ימצאו" - רש"י] ואח"כ תירץ עוד "ואבע"א מאי מחמת האונס כדתניא הרי שהי' פתו אפוי וכו' ומת אביו של חתן וכו'", ולכאו' מה הרויח בהביאו ברייתא זו לפרש מצד אונס, "מאי נפקא לן מינה מהאי אוקימתא, דמה לי אם יבוא ההפסד מצד השר צבא או מצד שמת אביו בשני, לעולם אם באונס לפנינו ויש כעין הפסד סעודה, תנשא בב'. ומחמת איזה אונס שיהי', ולמה לן לאוקמי כהא דתניא הרי שהי' פתו אפוי וכו'."

וע"ז כ' השטמ"ק "וי"ל דלהכי אוקי לה כהאי דתניא הרי שהיתה פתו אפוי' וכו' ללמדך דדוקא כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, דאיכא תרתי, הפסד סעודה ואין מי שיחזור ויכין מה שהוא מוכן ועומד, אבל אי איכא מי שיחזור ויכין, אע"ג דאיכא פסידא לא עקרינן תקנתא כולי האי, ולא יכנוס בשני, ואילו לאוקימתא קמייתא משום הפסד סעודה לבד עקרינן תקנתא ותנשא בב'".

ומסיים בשטמ"ק "להכי כתב רש"י ז"ל אביו של חתן או אמה של כלה, דוקא נקט אביו של חתן, שהוא הטורח בצרכי סעודה, או אמה של כלה שהיא המכינה וכו'", ע"כ.

אמנם צ"ע בתירוצו, דלכאו' לשיטת רש"י גם לאוקימתא קמייתא לא היו עוברים התקנה בשביל הפסד סעודה לחוד, שהרי לאחר שמסיק בגמ' שהאונס הוא ששר צבא בא לעיר הקשה בגמ' "אי דאתי וחליף ליעכב" ומתרץ "לא צריכה דאתי וקבעי. ופרש"י "וחליף - לאחר רביעי. ליעכב - עד יום רביעי של שבת הבא". ז.א. שלרש"י אם היו יודעים שהשר צבא יעזוב לאחר יום רביעי יצטרכו להמתין עד יום רביעי הבא, אף שיהי' הפסד סעודה [שהרי הסעודה נפסדת למשך זמן של שבוע, כדמוכח מזה שהתירו לעשות החופה לפני הקבורה, כדי שלא יצטרכו להמתין השבוע דז' ימי אבילות, כי אז יופסד הסעודה שהכינו, ואין מישהו אחר שנטריח בשבילם]. ורק מפני שאין יודעים מתי יעזוב השר צבא את העיר, התירו לישא בשני.

מזה רואים שלרש"י אם לאוקימתא קמייתא אין הפסד סעודה מספיק לעקור התקנה, ורק מטעם שלא יהי' סעודה כלל [-כי השר צבא נקבע כאן, ובכל פעם שיעשו סעודה יחטוף האוכל, (ואא"פ להמתין שידע, כי לא יודעים מתי יעזוב)], עקרו התקנה, א"כ ה"ז ממש כאוקימתא השני', רק שיהי' הפסד סעודה, אלא אם לא יהי' מי שיטריח בשבילם, רק אז התירו לינשא בב'.

בשלמא לשיטת התוס' (ד"ה אי) שכתבו "שאם יתעכב (השר צבא) כל יום ד' אין לו לעכב (בחופה) עד יום ד' אחר", נמצא שלאוקימתא קיימתא מספק הפסד סעודה לעקור התקנה, אבל הרי לרש"י עסקינן, והוא ס"ל שגם לאוקימתא קמייתא אין מספק הפסד סעודה, ואיך כ' השטמ"ק שלכן כ' רש"י בתחלת הברייתא "דוקא נקט מדין של חתן וכו'" להראות הנפקותא הנ"ל בין האוקימתות.

ועוד צלה"ב: גם אם באמת זוהי הוספת האוקימתא בתרייתא, אין רש"י צריך להוסיף כלום, כי ה"ז מובן מהברייתא עצמה שהרי בהברייתא מפורש "ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח לה" שמזה ברור שהטעם שמותר לינשא בב' הוא לפי שאין מי שיטריח בשבילו, ולא רק מטעם הפסד סעודה, ולמה צריך גם לרש"י לכופלו. והדרה קושיא לדוכתא.

וי"ל שרש"י טובא אשמועינן בזה שכתב כן בתחלת הברייתא. כי בזה מבאר הגדר דדין זה ש"מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו'. כי לכאו' נראה שהטעם שמותר לעשות כן, להשהות את המת [ובמילא - לבזותו] עד מחר החופה, הוא מטעם גודל נחיצות הסעודה בעת החופה, ואם יקברו המת קודם, לא יוכלו ליכנס לחופה. עד שיעבור האבילות, ולא יהי' להם סעודה - היינו שנחיצות (הסעודה) בחופה דוחה את איסור זלזול המת.

אמנם באמת י"ל באופן אחר - שאי"ז שדוחים איסור זלזול המת, כ"א אדרבה, שמקיימים עי"ז כבוד המת, כי היות ועל אביו של החתן מוטלת האחריות להכין צרכי הסעודה, ועל אמה של הכלה מוטלת האחריות להכין לה תכשיטין, הרי ברור שרצונם של אבי החתן ואם הכלה הוא שיעשו הכל שתתקיים מה שמוטל עליהם, וא"כ מטעם המת גופא חייבים לעשות החופה תחלה, והוא ע"ד אם ציוה המת לעשות משהו חייבים לקיים דבריו אף שאי"ז תתעכב הקבורה וזהו כבודו, או ע"ד שמשהים את המת מלקברו בשביל בניו שיבואו ממקום רחוק, שאי"ז הפירוש שדוחים מצות כבוד המת בשביל זה, כ"א שמקיימים עי"ז כבוד המת, עכ"ז בנדו"ד עי"ז שמכניסים את המת לחדר כדי לעשות החופה, ה"ז מכבודו של המת.

[ומובא סברא כעין זו בכו"כ מקומות בלקו"ש, ראה לדוגמא: לקו"ש חט"ו שיחה ב' לחנוכה. חכ"ז שיחה ג' לפ' אחר: חכ"ב ע' 214. חכ"ה ע' 151. ובכ"מ].

בסגנון אחר: כפי שלומדים בפשטות, מה שעושים החופה לפני הקבורה, ה"ז דין בגדרי חופה היינו שגדר החופה "תובע" לעשות החופה תחלה. אבל עפהנ"ל ה"ז (גם) דין בגדרי כבוד המת, שגדר כבוד המת "תובע" שבנדו"ד ישהו את המת עד לאחר החופה.

ז.א. שאף שסו"ס לפני ב' האופנים הטעם הוא כדי שיהי' להם הסעודת החופה, מ"מ הנפק"מ הוא האם נחיצות סעודת החופה מספיק לדחות כבוד המת, או שזה (נחיצות סעודת החופה) גורם שזה גופא נעשית כבוד המת, ורק מטעם זה מותר להכניס המת לחדר ולעשות החופה.

מהנפק"מ בין ב' האופנים: לפי הפירוש הפשוט (-אופן הא') אפשר שלא רק בנדו"ד ידחה החופה קבורת המת כ"א גם אם יש סיבה אחרת לנחיצת החופה אפשר להיות שתדחה את קבורת המת. אבל לפי אופן הב' הנ"ל, הרי רק בנדו"ד, היות שזהו מהאחריות המוטלות על אבי החתן ואם הכלה, אומרים שמותר להשהות את המת בשביל החופה, משא"כ סיבה אחרת, אף אם היא לצורך החופה, מ"מ כ"ז שאי"ז מהאחריות במוטלת על המת, אינו מותר להשהות המת, כי אי"ז לכבוד המת.

וי"ל שגם זהו מהסברות למה רוב ראשונים חולקים על הרי"ף הס"ל שהפי' בגמ' "אבל איפכא לא" הוא שגם אז עושים החופה תחלה ואח"כ הקבורה אלא שאז נוהג תחלה שבעת ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי המשתה, והם ס"ל שאינו כן, כ"א שבאיפכא עושים הקבורה תחלה - וי"ל שמהטעמים ע"ז הוא ענין הנ"ל דאיפכא הרי אין זה כדי שיהי' להם סעודה החופה או התכשיטין, וא"כ אי"ז דין בכבוד המת, כ"א שהחופה תדחה בקבורה מסיבה אחרת, וזה לא אמרינן.

וי"ל שזהו מה שרש"י משמיענו בזה שפירש בתחלת הברייתא "דוקא נקט וכו'", כי לפי סגנון הברייתא, שלאחר שגמר לומר הדין, מוסיף "ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח לבו, אבל איפכא לא", אפ"ל שזהו דבר צדדי, שהרי תחלה כתב הדין, ואח"כ מוסיף תנאי בזה, שזהו רק אביו של חתן או אמה של כלה, אבל אין זה (מה שהוא אביו של חתן או אמה של כלה) נקודת ותמצית עצם הדין. וזה מתאים אם זהו דין בהחופה, שהחופה דוחה דין כבוד המת, אז מתאים לומר הדין ולהוסיף אח"כ התנאים.

לכן פרש"י בתחלה, שנקודת ויסוד הדין בעצם הוא מה שהוא אביו של חתן או אמה של כלה דוקא, היינו שהוא דין ב(כבוד) המת, שהיות והוא אביו של חתן שהוא הטורח בצורכי סעודה, ואמה של כלה שהיא המכינה לה תכשיטין, לכן הוה זה לכבודם שלא להניח שיעבור המועד ולא יהי' מי שיכין להם, ולכן אין כאן שום חשש של כבוד המת.

בסגנון אחר: לפי סגנון הברייתא שכותב הדין תחלה ואח"כ מפרש שזהו דוקא אביו של חתן או אמה של כלה, רק לבסוף בתור הוספה להדין, אפ"ל שעיקר הדין הוא שהחופה צריכה להיות באופן שלא יוחסר מהסעודה, ולכן הדין הוא כן. ורק שמוסיפים שמתי יוחסר בהחופה, באם המת הוא אביו של חתן או אמה של כלה, משא"כ כשרש"י מכניס הדיוק בהתחלת הדין ה"ה משמיענו שהתחלת ועיקר הדין מיוסד על מה שהוא אביו של חתן או אמה של כלה, וזהו פרט בכבודם.

ועפהנ"ל מובן ג"כ למה מדייק רש"י להדגיש שזהו הגדרת הדין, למה לא ס"ל כהרי"ף [כפי שמפורש בדבריו שמטעם שאין מי שיטריח "התירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו", היינו שאם אין טעם זה חייבים לקוברם תחלה, ודלא כשיטת הרי"ף] - כי רק היות שזהו דין מטעם כבוד המת הותר לעשות כן, משא"כ דאיפכא, שאז אי"ז מטעם כבוד המת (אף שיש סיבות אחרות להקדים החופה, כפי שהוא לשיטת הרי"ף), אין להקדים החופה.