בשיטת רש"י (כתובות יט, א) במחלוקת ר"מ ורבנן כפי שהסבירו המהר"ם שי"ף וכו', שר"מ ורבנן תרווייהו סברי מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו, ורק דלרבנן (אף אם הלוה מודה שכתבו) אלימי עדים לאורעי שטרא וכו', עיי"ש. אבל לכאורה לפי ביאור זה (דרבנן ג"כ סברי דמודה בשטר א"צ לקיימו - ולא כפי שהבינו התוס' בשיטת רש"י), א"כ יקשה לרש"י אותו קושיא שהתוס' הקשה לשיטתו בד"ה אימא, דמה מקשה ר"נ לר"ה הלא רבנן סברי כר"ה שמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואין הלוה נאמן לומר פרוע (דאם נלמד כפי שהתוס' הבינו בשיטת רש"י, אזי מובן מאוד קושיית ר"נ לר"ה אבל לפי שיטת המהר"ם שי"ף קשה לכאורה).

ואולי י"ל (בדוחק עכ"פ), כשנדקדק בלשון רש"י ד"ה גנובא וז"ל: "מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאי" ע"כ.

והנה לכאו' אינו מובן אריכות לשון רש"י דהול"ל שאתה אומר דבריך סתם, ולא במפורש דהלכה כר"מ.

ואולי אפ"ל שכוונת רש"י היא שר"ה אומר "מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו", ולכאורה הול"ל שאין הלוה נאמן לטעון פרוע (אפי' בשטר שאינו מקויים), אבל מזה שנקט הלשון כנ"ל, יוצא מזה שאם הלוה מודה שהשטר נכתב כדין (ורק שטוען פרוע וכיו"ב), הרי השטר הוי כמקויים - "א"צ לקיימו". ומי שלומד דין זה של ר"ה יצא לו שמאחר שהשטר הוי כמקויים מחמת הודאת הלוה, א"כ אפי' עדים לא יוכלו לפוסלו בטענת קטנים היינו וכו', מאחר דאין להם כבר הפה שאסר וכו'. וזה טענת ר"ה לר"נ, שאתה אומר הדין בלשון שלא נחלקו בו - כי באמת גם חכמים מודים שמודה בשטר שכתבו דהוי כמקויים לגבי הלוה ואין הלוה נאמן לטעון פרוע, אבל ממה שיוצא מדין זה שנאמר בלשון שא"צ לקיימו (ולא שאין נאמן לומר פרוע) כוונת ר"ה בזה הוא לומר לנו שאפי' עדים אינם נאמנים לפוסלו, ובזה הוא "מתגנב" לומר כדברי ר"מ ובלשון שמשמע שכולם מודים בזה, וא"כ יותר טוב הי' שתאמר בפירוש הלכה כר"מ.