בב"ק (ז, ב) אי': "גבי נזקין דיני' בעדית, ואי א"ל איהו הב לי בינונית טפי פורתא, א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא ואי לא שקיל כיוקרא דלקמי'" ("כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול, והזיק בתשרי שוה מנה, ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק וכו'. ואי א"ל ניזק הב לי מבינונית כדהשתא טפי פורתא . . א"ל מזיק אי שקלת בעידית כי דינך שקול כי השתא, ואי לא, שקול מבינונית כיוקרא דלקמי'" - פרש"י). "מתקיף לה רב אחא בר יעקב א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית, דרחמנא אמר ממיטב, ואת אמרת מבינונית וזיבורית נמי לא. אלא אמר ראב"י . . בע"ח דיני' בבינונית ואי א"ל הב לי זיבורית טפי פורתא, א"ל אי שקלת כדינך שקול כדהשתא, ואי לא, שקול כי יוקרא דלקמי', מתקיף לה רב אחא ברי' דרב איקא א"כ נעלת דלת בפני לוין, דא"ל אילו הוו לי זוזי הוה שקלי כדהשתא, השתא דזוזי גבך אשקול כיוקרא דלקמיה, אלא אמר ראבדר"א . . כתובת אשה דינה בזיבורית" וכו'.

ומפשטות לשון הגמ' משמע למסקנא שבכל אופן אם רוצה הניזק בינונית או המלוה זיבורית, מחויב המזיק או הלוה ליתן כדהשתא. וכן כתב הטור (חו"מ סי' קב) בשם הרמ"ה מפורש שאם המלוה רוצה זיבורית טפי פורתא שומעין לו. וכן משמע דעת רש"י, דהרי כתב (בד"ה אי) וז"ל: "פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע"כ של מזיק, שאפי' בעידית יפה כחו כ"ש בבינונית". עכ"ל. וכ"ה דעת התוס', כמ"ש מפורש בהגהות אשר"י כאן. ומוכרח הוא ממ"ש התוס' לקמן (ח, ב ד"ה אבל) וז"ל: "ובע"כ של שמעון הי' יכול ליקח טפי פורתא כדאמרינן לעיל דאמר א"כ נעלת דלת בפני לוין". עכ"ל. וכ"ה ברשב"א, ובב"י (שם) כתב שכ"ה דעת 'בעל התרומות' ו'בעל ההשלמה'. וראה הגהות הגר"א שם.

אבל דעת הרא"ש היא שגם למסקנא אין כופין אותו ליתן בינונית לניזק וזיבורית למלוה, כי זה תלוי בדעת המזיק והלוה, וכמו שאין יכול לכופו ליתנו איזה עידית שרוצה הניזק או איזה בינונית שרוצה המלוה, כמו"כ אין לכופו ליתן בינונית במקום עידית או זיבורית במקום בינונית. והא דאמרי' בגמ' שמטעם "א"כ הורעת כחן של נזקין" ומטעם "א"כ נעלת דלת בפני לוין" צריך ליתן בינונית לניזק וזיבורית למלוה, ה"ז רק היכא דגילה דעתו לפנ"ז שרוצה ליתנו לו כיוקרא דלקמי', אז אמרי' דמוכרח הוא ליתן כזולא דהשתא, אבל בלא גילוי דעת אין יכולים לכופו.

[בנוגע לראיית הרא"ש מזה שיכול ליתן לו איזה עידית שרוצה, כתב היש"ש (סימן יא) שגם בזה פליגי על הרא"ש וס"ל שתלוי ביד הניזק ליקח איזה עידית שרוצה.]

וצלה"ב במה תלויה פלוגתת הרא"ש והרמ"ה וסיעתו? וגם צלה"ב סברת הרא"ש דע"י גילוי דעת מוכרח הוא ליתן בינונית וזיבורית, וכמו שהקשו הט"ז (סי' תי"ט ס"ב) והיש"ש, דמכיון שלדעת הרא"ש אין לכופו, מה מועיל גילוי דעת? ואף שכתב הרא"ש הטעם דמאחר שלא הי' בדעתו לעכבנה לעצמו, לכן חייב ליתנה לו, כי מורה עי"ז שאין שדה זו חביבה עליו, הרי זה גופא צע"ג, דהרי יכול לומר מתחלה לא רציתי לעכבנה לעצמי, ועכשיו הנני חוזר בי. ובפרט שכ"ה דרך העולם שדבר החביב על אדם אין נותנים אותו במתנה ואין מוכרים אותו, אבל אם יכול להרויח הרבה כסף עי"ז מוכרים אותו. וכ"ה בנדו"ד שאומר לו שבאמת שדה זו חביבה עלי, ורק חשבתי שאוכל ליתן לך השדה כיוקרא דלקמי', והייתי מרויח הרבה כסף, אז הי' כדאי לי ליתנה לך, אבל אם צריך אני ליתנה לך כזולא דהשתא, אין רצוני בזה?

וי"ל בזה ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש חי"ט (שיחה ג' לפ' ואתחנן), שהרמב"ם ורש"י נחלקו בגדר דינא דבר מצרא, ומקדים שיש להסביר דדב"מ בב' אופנים:

א) זהו רק ענין של הנהגות ישרות וטובות. ז.א. שאינו חסר כלום בתוקף הקנין של הלוקח, אלא שהחכמים חייבוהו להתנהג באופן "ישר וטוב", ולכן חייב הוא להעביר (מה שקנה) להב"מ (ועד"ז בשאר דינים דב"מ).

ב) החיוב ד"ועשית הישר והטוב" פועל, שהב"מ מקבל בעלות מסוימת על השדה; ולכן מה שהלוקח צריך ליתן השדה להב"מ אי"ז מצד החיוב שעליו להתנהג בהנהגה טובה לבד, כ"א לפי שיש להשדה שייכות להב"מ, וכלשון הנמוק"י (ב"מ קח, ב ד"ה והלכתא) "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע".

וממשיך לבאר שבזה נחלקו רש"י והרמב"ם, כי רש"י (ב"מ שם) כ' בטעם דדב"מ וז"ל "דבר שאי אתה נחסר כ"כ שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים". משא"כ הרמב"ם (הל' שכנים פי"ב ה"ה) כ' וז"ל: "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו . . ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב, אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק". עכ"ל.

הרי שלרש"י ה"ז רק הנהגה טובה שכל כולה היא על הלוקח. משא"כ להרמב"ם ה"ז הנהגה טובה בכלל, והוה דבר שבעצם הוא טוב וישר, וזה נעשה בכח מה שהחכמים נתנו להב"מ קצת קנין בגוף השדה. ועיי"ש בפרטיות שיטות רש"י והרמב"ם (ובפרט בהערות).

וביארתי בגליון תשפח, שי"ל שביאור זה של כ"ק אדמו"ר זי"ע במחלוקת זו בין רש"י והרמב"ם אינו ביאור השייך במיוחד למחלוקת זו, כ"א זה חלק מכללות שיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע, בהבנת דרכו של רש"י ושל הרמב"ם בכלל בכמה וכמה מחלוקות ביניהם; כי לאחרי העיון בהרבה מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע, רואים שבכל ביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י והרמב"ם נמצאת נקודה אחת (ואף שפשוט שלא בכל פעם ה"ציור" של הנקודה הוא אופן אחד, מ"מ הנקודה אחת היא). ונקודה זו שייכת למחלוקת זו ג"כ, כדלקמן.

עיקר ענין זה מבואר בלקו"ש חי"ז (שיחה ד' לפ' קדושים). שם מבאר סברא כללית שבשיטת הרמב"ם בכמה מקומות, וזהו תו"ד: מצינו כמה פעמים שכשציותה התורה לעשות איזו מצוה שקיומה תלוי' בפעולה שלפני' (וכיו"ב), מקבלת גם הפעולה הקודמת מעין חשיבות וגדר של המצוה עצמה - היות ופעולה זו מוכרחת (בלעדי' אא"פ להמצוה להיעשות), ה"ז כאילו שבעת הציווי על המצוה, ציוותה התורה גם על פעולה זו. ומביא כו"כ דוגמאות לסברא זו. וממשיך לבאר שלא רק בנוגע לפעולות אומרים כן, כ"א גם בנוגע לבנ"א, שכשאחד מחויב לעשות דבר לאדם שני, מקבל האדם השני מעין החיוב, ונקרא גם הוא מחויב בדבר.

ועפ"ז מבאר כמה מחלוקות הראשונים, וביניהם גם בין רש"י והרמב"ם. ולדוגמא: דעת רש"י (בברכות מח, א ד"ה עד שיאכל) שהמצוות שהקטן חייב בהם מטעם חינוך "לא מצוה דידי' (של הקטן) אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר". משא"כ דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ה הט"ו-ט"ז) ש"בן מברך לאביו", שמזה מוכח שס"ל שבמצוות הבאות מטעם חינוך, מחוייב בהם הקטן (מדרבנן), ואינם רק חיוב על האב. ומביא שם שכן משמע גם מלשון הרמב"ם בהל' ציצית (פ"ג ה"ט), בהל' ברכות (רפ"ה), בהל' סוכה (רפ"ו) ובהל' לולב (פ"ז הי"ט). עיי"ש.

ומקשה על שיטת הרמב"ם: איך אפ"ל חיוב על הקטן אפילו מדרבנן, והרי אינו בר דיעה, ובל' הגמ' (פסחים קטז, א) "חיובא לדרדקי (בתמי')"? ומתרץ, שגם לדעת הרמב"ם הטילו החכמים חיוב החינוך רק על האב, ולא על הבן, אבל היות ומצות האב היא לחנך הבן שיקיים מצוותיו, נעשה בדרך ממילא התחייבות על הבן בקיום המצוות, ולכן נק' הבן מחויב בדבר.

ועפ"ז מוכרח שרש"י ס"ל שלא אמרי' כן, כ"א שהחיוב שהטילו על האב נשאר על האב לבד. ולא אמרי' סברא הנ"ל, שהחיוב נמשך ג"כ על הבן.

עוד דוגמא: בנוגע לחיוב שמחה ב'רגל', אמר אביי (ר"ה ו, סע"ב. קידושין לד, ב) "אשה בעלה משמחה". ופרש"י (שם) "בבבל בבגדי צבעונין כו'". והקשו התוס' (ר"ה שם ד"ה אשה) ממה דאי' בחגיגה (ו, רע"א) - בנוגע הבאת קטן לירושלים - "עד הכא דמיחייבא אמי' בשמחה וכו'", הרי משמע שאשה מחויבת בשלמי שמחה, ולכן "מפרש ר"ת בעלה משמחה, שהחיוב על בעלה ולא עלי' וכו', והא דקאמר בחגיגה דמיחייבא אמי', משום בעלה ולא משום היא". וכן כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א סה"א) "ונשים חייבות במצוה זו".

הרי עוד דוגמא - שהרמב"ם ס"ל שהאשה נעשית מחויבת במצות הבאת שלמי שמחה לפי שבעלה מחויב לשתף אותה בהקרבן, ורש"י ס"ל שלא אמרי' כן, ולכן כתב פירוש אחר ב"אשה בעלה משמחה" (ועיי"ש בלקו"ש עוד הרבה פרטים בזה. וגם איך שכמה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד תלויים בזה, וכן שכמה מחלוקות בין רש"י ותוס' תלויין בזה).

וי"ל שגם המחלוקת בין רש"י והרמב"ם בענין דינא דבר מצרא - ע"פ הסברת כ"ק אדמו"ר - מיוסדת על הסברא הנ"ל: דזה פשוט לכו"ע שהתחלת כל הדין דדב"מ הוא מטעם "ועשית הישר והטוב" ותו לא, וה"ז חיוב על הלוקח. והמחלוקת בין רש"י והרמב"ם הוא: היות וסו"ס יש להמצרן זכות ליקח השדה מהלוקח, האם אמרי' שבדרך ממילא נמשך גם על השדה גדר זה, שגם מצדה חייבים ליתן להמצרן את השדה, וכאילו יש לו קצת קנין בזה.

וה"ז כחקירה הנ"ל בנוגע מצות חינוך - האם אמרי' שהיות והאב חייב לחנך הבן, בד"מ נמשך זה גם על הבן, שגם הוא מצידו מחויב בזה. או במצות שמחה ב'רגל', האם אמרי' שהיות והבעל חייב לשתף אשתו בהקרבן, בד"מ נמשך זה גם על האשה, שגם היא מצדה חייבת בזה [ואף שנדון דב"מ אינו בדומה ממש להנ"ל, כמובן, מ"מ בנקודת הדבר ה"ז בדומה].

וזוהי מחלוקתם: רש"י לשיטתי' ס"ל שלא אמרי' כלל הנ"ל, ולכן נשאר דין דב"מ רק בבחי' זכות ודין קדימה שיש להב"מ, והחיוב הוא רק על הלוקח, ותו לא. והרמב"ם לשיטתי' ס"ל שמהזכות שיש לו נמשך גם על השדה עצמה, שהיא מצדה שייכת להב"מ. וכד דייקינן בעוד כו"כ מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע נראה שהרבה מביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י והרמב"ם מיוסדים על נקודה זו.

והנה עד"ז י"ל בנדו"ד: דזה פשוט שדין מיטב, שצריך לשלם בעידית, הוא חיוב על הגברא, המזיק. [ואין הכוונה כאן מטעם מי יש חיוב זה, מטעם הניזק - שהוא יקבל מיטב, או מטעם המזיק - שהוא יתן המיטב, כי בכל אופן החיוב בפועל הוא שהמזיק ישלם בעידית]. וכן בבע"ח, החיוב לשלם מבינונית ה"ז חיוב על הלוה. ומתוך כך יש להניזק והמלוה זכות לקבל עידית או בינונית. ויש לחקור האם חיוב זה נשאר חיובא דגברא של המזיק והמלוה גרידא. ולהניזק והמלוה יש רק זכות לקבל מהם קרקעות אלו, או שנמשך חיוב זה גם על הקרקעות, שמצד הקרקעות עצמם, המיטב שבהם שייך להניזק, והבינונית שבהם שייך להמלוה, וכמו שישנם ב' השיטות בדד"מ, האם זה רק דין על הגברא, הלוקח, שהוא חייב ליתן השדה להבר מצרא, ורק זכות להב"מ, או שעי"ז מסתעף שיש להב"מ קצת קנין בהשדה עצמה.

ובזה הוא דנחלקו הרא"ש והרמ"ה וסיעתם: הרא"ש אינו מקבל (עכ"פ בנדו"ד) כלל הנ"ל, וה"ז רק חיוב על המזיק והלוה, ולכן אין להניזק והמלוה שום בעלות בזה לכופו ליתן איזה שדה שהוא רוצה (כ"ז שנותן לו כדיני' - עידית להניזק ובינונית להמלוה). משא"כ הרמ"ה וסיעתו ס"ל, שמקבלים כלל הנ"ל, ובמילא מסתעף שיש להניזק והבע"ח ג"כ קצת קנין ושייכות להעידית (בנזקין) והבינונית (בבע"ח) של המזיק והלוה, ואז כבר אי"ז תלוי ברצונו של המזיק והלוה, כ"א יכולים הניזק והמלוה לכופם ליתן מה שרוצים.

והטעם בזה, כי בעצם ישנה סברא שהכל צ"ל תלוי בדעת הניזק והמלוה, כמבואר בגמ' בנוגע לנזקין "א"כ הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזיבורית", היינו שהתורה נתנה יפוי כח להניזק לקבל הכי טוב לו, וכן בבע"ח "א"כ נעלת דלת בפני לוין", היינו שהחכמים נתנו יפוי כח להמלוה לקבל הכי טוב לו עד בינונית. וא"כ בעצם תמיד צ"ל תלוי בדעת הניזק והמלוה, אלא שהיות וסו"ס ה"ז חיובו של המזיק והלוה לשלם, לכן כ"ז שנותנים כדינם הרי זה תלוי ברצונם. אבל באם יש להניזק והמלוה קצת קנין בקרקעותיו של המזיק והלוה, הרי כבר אי"ז לגמרי ברשותו של המזיק והלוה, ופשוט שעכשיו ה"ז חוזר להיות כפי שצ"ל בעצם, שזה תלוי ברצונם של הניזק והמלוה.

אבל הרא"ש ס"ל, שאין להם שום קנין ושייכות להשדה, במילא ה"ז נשאר ברצונם של המזיק והלוה [ואף שבלקו"ש נמצא שנחלקו בכלל זה רש"י ותוס', וכאן אזלי' רש"י ותוס' בשיטה א' - פשוט שלא כל הנידונים שוים. והלקו"ש הובא כאן רק להראות שיש ב' סברות אלו, אבל אין כל הס"ל בנדון א' באופן מסוים צריך ללמוד כן בכל הדינים השונים ואין כאן המקום לבאר במה שונה נדו"ד מהנדונים שבלקו"ש].

לאידך, גם להרא"ש באם מגלה דעתו שברצונו ליתן קרקע מסוימת להניזק או המלוה (אלא כיוקרא דלקמי'), בזה כאילו הוא עצמו המשיך החיוב שיש עליו גם על קרקע זו, ובדוגמת ענין "אפותיקי", ובאופן זה גם הרא"ש מודה שהחיוב שיש על המזיק והלוה נמשך גם על הקרקע, שאז יש גם להניזק והמלוה קצת קנין ושייכות לזה, ולכן יכולים לכופם ליתן לו קרקע זו, גם להרא"ש.