איתא בקידושין (ז, ב): "ההוא גברא דאקדש בשיראי, רבה אמר לא צריכי שומא, רב יוסף אמר צריכי שומא", ובהמשך מביאה הגמ' ב' לשונות: להלישנא קמא נחלקו רק ב"דאמר חמשין ושוו חמשין", וטעם שיטת ר"י היא לפי שאין האשה סומכת דעתה שאכן שוה כמו שאמר, ולכן אף שבפועל הי' שוה כפי שאמר אינה מקודשת, אם לא שמו השיראי תחלה. ולהל"ב "בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר שוה כסף ה"ה ככסף, מה כסף דקייץ שוה כסף נמי דקייץ", ולכן אף אם אמר לה "בכל דהו" - שאין בזה חסרון דסמיכות דעת (כי לא אמר לה ששוה סכום מסוים) - מ"מ אינה מקודשת, לפי שש"כ צ"ל קייץ.

ובהמשך: "אמר ר"י מנא אמינא לה, דתניא עגל זה לפדיון בני, טלית זה לפדיון בני, לא אמר כלום, עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני, טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני, בנו פדוי. [ומקשה הגמ':] האי פדיון היכי דמי, אילימא דלא שוי, כל כמיני', אלא לאו אע"ג דשוי, וכיון דלא קייצי, לא. [ומתרצת:] לא, לעולם דלא שוי, וכגון דקיבל כהן עילוי'...". ע"כ.

ובתוס' שם (ד"ה מנא) כתבו, וז"ל: "ללישנא קמא מייתי ראי'". עכ"ל.

ושקו"ט המפרשים, למה הוה ראי' רק לל"ק ולא לל"ב, עיין בדבריהם.

והעצמ"י הק' לאידך גיסא, דלכאורה לל"ק אינו ראי' כלל; דהרי לל"ק החסרון הוא מטעם העדר סמיכות דעת האשה, וזה אי"ש אצל פדה"ב, דמדוע נצטרך סמיכות דעת הכהן, וכפי שהקשה גם באבנ"מ (סי' לא) שפדה"ב דומה לבע"ח המשלם למלוה, דמה איכפת לן אם סמכה דעתו של המלוה או לא. דבשלמא בקידושין ה"ז תלוי בהאשה, ואם אין האשה סומכת דעתה אינה מקודשת - אפי' אם הוה שווה כמו שאמר לה, משא"כ בפדה"ב, הרי עליו לשלם ה' סלעים, ומה לי שאין הכהן סומך דעתו, וכי בגלל זה לא יהי' הבן פדוי.

ומתרץ העצמו"י וז"ל: "ונראה שכיון שהכהן הוא אדון בכור זה, אם אין לו ידיעה בשווי הדמים אין בנו פדוי, וצריך דעת כמו שצריכה האשה לידע שעור קידושי'". עכ"ל. והאבנ"מ (שם סק"ג) כותב שאכתי לא אתברר לו. דהפר"ח כותב שפדה"ב בע"כ הוה פדיון, א"כ למ"ל סמיכות דעת הכהן.

אמנם כותב שמוכח מתוס' דלא כהפר"ח. וכן דלא כהדרישה (יו"ד סי' שה) שכתב דנוהגין עכשיו לפדות באבנים טובות ומרגליות בלי שומא, משום דגבי כהן אי"צ דעתו ואי"ז מתאים עם שיטת התוס', דהרי התוס' כתבו (לקמן ט, א ד"ה והלכתא) דנהגו לקדש בטבעת בלי אבן משם דלא סמכה דעתה (וגם לדידן דקי"ל כרבה דאי"צ שומא, עיי"ש בתוס'), ולתוס' הרי צריכים סמיכות דעת דהכהן ג"כ, ובמילא לתוס' אין לפדות הבן באבנים טובות ומרגליות. (ועי' גם בקצוה"ח (סי' רמג סק"ד) שכתב גם שם דברים אלו).

[ובחידושי ר"ש שקאפ רוצה לחדש שאי"ז דין בסמיכות דעת כ"א זהו דין בשווי הכסף, עיי"ש. ודוחק].

עכ"פ נמצא דלשיטת התוס' אכן צריכים סמיכות דעת הכהן בפדה"ב. וצ"ע למה?

ומה שכתב העצמו"י דזהו לפי שהכהן הוא אדון הבן, וכאילו הוא מקנהו להאב, ולכן צריכים סמיכות דעת הכהן, צריך ביאור נוסף: דבפשטות אין הכהן אדון הבן, כ"א שמצוה יש כאן דפדיון הבן.

ואף שכ' השפ"א (בכורות ט, ב) שזהו גם משמעות הנוסח שאומרים "במאי בעית טפי וכו'", שמזה משמע שכאילו הבן שייך להכהן, וכעין זה כ' החת"ס (שו"ת יו"ד סי' רצב בסופו, הובא ב'פתחי תשובה' יו"ד סי' שה סק"ד),

[ובאמת נוסח זה כבר מובא בספר פדה"ב להגאונים שבתשובות הגאונים (שע"ת סי' מז), וברא"ש בסדר פדה"ב שבסוף מס' בכורות ובעוד כו"כ ראשונים, והביאו הטור והרמ"א (ס"י), וכן הוא נוסח אדה"ז בסידורו] –

הרי אין הפי' בזה שהכהן נותן להאב האפשריות לבחור בין נתינת הכסף ונתינת הבכור, שהרי אם ירצה האב להניח הבן אצל הכהן לא קיים מצוותו כלל, כמ"ש הרמ"א (שם), וכל סיבת אמירת נוסח זה הוא רק לפרסם שנותן לו הה' סלעים במתנה - כמ"ש הב"ח (שם ד"ה בתשובות הגאונים), או כמ"ש בשו"ת חוט השני (סי' צב) שזהו כדי לחבב הפדיון על האב, או כמ"ש בשו"ת מנחת שלמה (סי' סב אות י) שזהו כדי שהאב יבין מה הוא עושה עיי"ש, אבל לכו"ע אין הבן שייך להכהן שצריך להקנותו להאב, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה - מדוע צריכים סמיכות דעת הכהן בפדיון הבן (לשיטת התוס')?

וי"ל בזה שהתוס' אזלי בזה לשיטתם ע"פ המבואר בלקו"ש חי"ז (שיחה ד' לפ' קדושים), דשם מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע סברא כללית בשיטת התוס' והרמב"ם בכמה מקומות, וז"ל (מתורגם מאידיש): "מצינו כמה פעמים שכשציותה התורה לעשות איזו מצוה שקיומה תלוי בפעולה שלפני' (וכיו"ב), מקבלת גם הפעולה הקודמת מעין חשיבות וגדר של המצוה עצמה – דהיות ופעולה זו מוכרחת (דבלעדי' אא"פ להמצוה להעשות), ה"ז כאילו שבעת הציווי על המצוה ציוותה התורה גם על פעולה זו". עכ"ל. ומביא כו"כ דוגמאות לסברא זו. וממשיך לבאר שלא רק בנוגע לפעולות אומרים כן, כ"א גם בנוגע לבנ"א, שכשאדם מחויב לעשות דבר לאדם שני, מקבל האדם השני מעין החיוב, ונקרא גם הוא מחויב בדבר.

ועפ"ז מבאר כמה מחלוקות הראשונים וביניהם גם בין רש"י תוס' ובין הרמב"ם והראב"ד. ולדוגמא: דעת רש"י (בברכות מח, א ד"ה עד שיאכל) היא שהמצוות שהקטן מחויב בהם מטעם חינוך "לאו מצוה דידי' [- של הקטן] אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר". משא"כ דעת התוס' (שם ד"ה עד) היא שהבן אכן חייב בזה, ולכן יכול קטן שאכל כדי שבעו להוציא בברהמ"ז גדול שאכל כזית ולא אכל כדי שביעה, וכ"ה דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ה הט"ו-ט"ז) ש"בן מברך לאביו" - אשר מזה מוכח שס"ל שבמצות הבאים מטעם חינוך, מחויב בהם הקטן (מדרבנן), ואינם רק חיוב על האב. ומביא שם בלקו"ש שכן משמע גם מלשון הרמב"ם בהל' ציצית (פ"ג ה"ט), בהל' ברכות (רפ"ה), בהל' סוכה (רפ"ו) ובהל' לולב (פ"ז הי"ט), עיי"ש.

ומקשה על שיטת התוס' והרמב"ם, איך אפ"ל חיוב על הקטן - אפילו מדרבנן - והרי אינו בר דיעה, וכלשון הגמ' (פסחים קטז, א) "חיובא לדרדקי" (בתמי')?

ומתרץ, שגם לדעת התוס' והרמב"ם הטילו חכמים חיוב החינוך רק על האב ולא על הבן, אבל היות ומצות האב היא לחנך הבן שיקיים מצוותיו, א"כ נעשית בדרך ממילא התחייבות על הבן בקיום המצוות, ולכן נק' הבן מחויב בדבר.

[ומזה שס"ל לרש"י שאינו חיוב על הקטן, מוכח שרש"י ס"ל שלא אמרי' כן, כ"א שהחיוב שהטילו על האב נשאר על האב לבד, ולא אמרי' סברא הנ"ל שהחיוב נמשך גם על הבן].

דוגמא נוספת: בנוגע לחיוב שמחה ברגל אמר אביי (ר"ה ו, סע"ב. קידושין לד, ב) "אשה בעלה משמחה". ופרש"י (שם) "בבבל בבגדי צבעונין כו'". והקשו התוס' (ר"ה שם ד"ה אשה) ממה דאי' בחגיגה (ו, רע"א) - בנוגע הבאת קטן לירושלים - "עד הכא דמיחייבא אימי' בשמחה וכו'", הרי משמע שאשה מחויבת בשלמי שמחה, ולכן "מפרש ר"ת בעלה משמחה, שהחיוב על בעלה ולא עלי' וכו', והא דקאמר בחגיגה דמיחייבא אימי', משום בעלה ולא משום היא". וכן כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א סה"א) "ונשים חייבות במצוה זו". וכ' ע"ז הראב"ד "לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה".

הרי לנו עוד דוגמא להנ"ל שתוס' והרמב"ם ס"ל שהאשה נעשית מחויבת במצות הבאת שלמי שמחה לפי שבעלה מחויב לשתף אותה בהקרבן, משא"כ רש"י והראב"ד ס"ל שלא אמרי' כן, ולכן כתבו פירוש אחר ב"אשה בעלה משמחה".

ובהערה 55 כותב וז"ל: "עוד דוגמא לנדו"ד "ברכת כהנים", שגדר המצוה הוא שכהנים מברכים לישראל. ועפ"ז תובן דעת החרדים (מ"ע כו' התלויות בפה כו' לקיימם בכל יום פ"ד אות יח) וההפלאה (כתובות כד, ב ברש"י ד"ה דאיסור עשה), הובא בשע"ת או"ח דקכ"ח סק"ד, שיש מצות עשה על הישראל שיתברך. ובהפלאה שם: וכן מצינו בכל מקום, אע"ג שבתורה אינו מפורש הציווי אלא על העושה, המצוה על שניהם, כגון היבם יבמה יבא עלי', והמצות עשה גם עלי' כו'...". ע"כ. [ועיי"ש בלקו"ש עוד הרבה פרטים בזה, וגם איך שכמה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד - וכן בין רש"י ותוס' - תלויין בזה].

והנה עד"ז י"ל בנוגע לפדה"ב: דלהשיטה שהחיוב מסתעף גם על השני, הנה אף שהחיוב הוא על האב ולא על הכהן, מ"מ גם הכהן נק' שמקיים המצוה, וה"ה חלק ממצות פדה"ב [- אף שאין לומר שהוא "מחויב בדבר", דהרבה כהנים ישנם, ואין להטיל החיוב על כהן א' בפרטיות, אך מ"מ כשהוא הוא הכהן המקבל בפועל הה"ס בהפדה"ב, ה"ה מקיים המצוה והוא חלק מהמצוה].

ועפ"ז תובן שיטת התוס' בפדה"ב, שלשיטתייהו אזלי; דכמו שהקטן נקרא מחויב בדבר [והישראל נק' מחוייב בברכה"נ - להחרדים], כן הכהן נק' מקיים מצות פדה"ב.

ולכן גם צריכים סמיכות דעת הכהן, כי אינו סתם פריעת חוב של האב, כ"א הוא מקיים מצות פדה"ב, ולזה צריכים סמיכות דעת.

ואין להקשות ע"ז ממ"ש בלקו"ש חי"א (ע' 44) וז"ל: "והנה השתתפות הכהן, בזה שמקבל דמי הפדיון (ועי"ז נפדה הבכור), אין ענינה שעליו הוטל החיוב לפדות בכור מישראל, אלא שהוא חלק או תנאי במצות הפדי'; שאין הפדיון נעשה כ"א ע"י נתינת הכסף להכהן". ובהערה 17 שם כותב, וז"ל: "דגם אם נאמר שהנתינה לכהן היא חלק מעצם הפדי' [ולא שהנתינה לכהן הוא רק כעין תנאי (ראה פרש"י בכורות נא, א, ד"ה יהי' לך, וראה בארוכה ברי"ט אלגזי הל' בכורות שם סי' סז, וסי' פב. וראה ב"י סי' שה)], הרי זהו רק שהפדי' נעשית ע"י והוא מסייע בהמצוה (ראה לשון הריב"ש הובא לעיל – בלקו"ש שם – ס"ג בדברי הצל"ח). אבל "כהן לאו מצוה קא עביד" (הרא"ש בבכורות פ"ח סי' סח (הובא בטור שם))". הרי לכאורה כאן מפורש שאין על הכהן שום מצוה, היפך מהנתבאר לעיל.

אמנם באמת אינו כן. כי כוונתו שם שאין המצוה מעיקרא על הכהן, אבל אינו שולל שיש לכהן קיום מצוה מטעם שהמצוה נסתעפה עליו מן האב, והראי', דכל תוכן הענין המדובר שם הוא לבאר למה תלתה הגמ' - בסיום מס' פסחים - הספק מי מברך 'שהחיינו' האב או הכהן בזה שהברכה אקב"ו על פדיון הבן פשיטא שהאב מברך, ומבארו בהקדים החקירה האם מצות הפדי' היא על הבן, רק היות שא"א לו לפדות א"ע בקטנותו, הטילה התורה את המצוה על האב, או שמעיקרא דדינא חיוב הפדי' מוטל על האב.

ומביא הנפק"מ בין ב' האופנים אם לא פדאו אביו בקטנותו, דאם נימא כסברא הראשונה, הרי עכשיו החיוב הוא על הבן, אבל אם נימא כסברא הב', עדיין נשאר החיוב על האב (אלא שישנו לימוד מיוחד דאם לא פדאו אביו חייב לפדות א"ע).

ובזה מבאר הספק מי מברך 'שהחיינו': דהיות שעל פדיון הבן האב מברך לעולם - גם לאחר שנתגדל הבן - ה"ז ראי' שזהו מצותי' דהאב ולא דהבן, ולכן נעשה כעת ספק מי מברך 'שהחיינו' - האב או הכהן:

בשלמא אם הי' מצותי' דבן, אז ודאי לא הי' ספק מי מברך שהחיינו, דפשיטא שהכהן מברך, כיון שהברכה שלו תהי' על ההנאה דמטי לידי', דאין סברא לומר שאבי הבן יברך מאחר שאין זו מצותו מעיקרא דדינא, דהוא רק עושה מצות בנו; אך מאחר שהיא מצות האב מעיקרא, לכן מבעי לן מי מברך, כי שניהם - האב והכהן - שוים בה, האב דקא עביד מצוה, או הכהן דמטי הנאה לידי'.

וא"כ כבר אפ"ל שמ"ש בלקו"ש שם שהמצוה אינה על הכהן, אין כוונתו שאין לו מצוה כלל, כ"א שאי"ז מצוה שלו מעיקרא, שהרי כשאומר שהיא מצוה של האב ולא של הבן מפרש כוונתו שזהו מצוה שלו מעיקרא, כי פשוט שגם לפי הסברא שהיא מצוה של הבן, הנה לפועל כשהאב פודהו ה"ה מקיים מצוה, אלא שאי"ז בעצם מצוה שלו. וכך הוא גם בנוגע להכהן, שאף שכותב שלא עביד מצוה, אין הכוונה שאינו מקיים שום מצוה, כ"א שאי"ז בעצם מצוה שלו.

[ומוכרח הוא, שהרי בלקו"ש חי"ז מביא דוגמא להנ"ל ממ"ש הר"ן (רפ"ב דקידושין) שאף שאשה אינה חייבת בפו"ר "מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותי'", שהפי' בזה הוא, שהיות והיא מסייעת לבעלה לקיים מצות פו"ר (ובנדו"ד – באופן שאא"פ בלעדה) נמשך המצוה גם עלי'.

הרי מפרש לשון הר"ן "מסייעת (לבעל)" שענינו שגם להאשה יש מצוה, א"כ פשוט שכשהרבי עצמו משתמש בלקו"ש חי"א בהלשון "שהפדי' נעשית ע"י והוא מסייע בהמצוה", גם שם הכוונה כך היא, דהיות והוא מסייע להאב לקיים מצותי' (וגם בנדו"ד – באופן שאא"פ בלעדו) נמשכת המצוה גם עליו (לפי הכס"מ והרמב"ם)].

לפ"ז הרי מש"כ בחלק יא מתאים עם משנת"ל שגם להכהן יש מצוה כהסתעפות מחיובו של האב.

ועפ"ז מובן מדוע צריכים גם סמיכות דעת של הכהן, כי אי"ז סתם שהאב פורע חובו להכהן, כ"א גם להכהן יש מצוה בקבלתו הה"ס, ובמילא צריך לידע שיש כאן ה"ס.