אי' בקידושין (מא, א): "האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה . . השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא, אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו . . מצוה בה יותר מבשלוחה". ע"כ.

ושמעתי מקשים, דלפי"ז צריך להיות טוב יותר לקדש אשה ע"י נתינת הכסף לידה מליתן לתוך חצירה, שהרי בב"מ (י, ב) שקו"ט האם חצר מטעם יד או מטעם שליחות, ומסקנת הגמ' (יב, א) היא שחצר מטעם יד ולא גרעה משליחות. ולשיטת הרי"ף (שם) והרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"ז ה"י) כוונת מסקנה זו היא שלפועל החצר קונה מטעם שליחות - וא"כ חל ע"ז הכלל ד"מצוה בה יותר מבשלוחה". ולא מצינו דבר כזה, שהרי כ' הרמב"ם (הל' אישות פ"ד הכ"א), וז"ל: "המקדש את האשה בכסף או בשטר, אינו צריך שיתן הקידושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושין וזרקם בין לתוך ידה, בין לתוך חיקה, או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה, ה"ז מקודשת". עכ"ל. ולא כ' שלכתחילה טוב ליתן לתוך ידה.

והנה באמת יש שקו"ט מפורטת ביותר בפוסקים ומפרשים בפירוש הדבר שחצר מטעם שליחות (ראה בפרטיות ב'אנציקלופדיה תלמודית' כרך יז בערך חצר (ב)) - ואין זה פשוט כלל שזהו גדר רגיל של שליחות, כדי שנוכל להקשות למה אין מצוה בה יותר מבחצרה, מ"מ קצת עיון צריכים בזה.

וי"ל בזה בהקדים מה שכתבתי בשערי ישיבה גדולה חי"ז שער השעורים סי' ה' להקשות דאיך אפ"ל דחצר קונה מטעם שליחות, הרי מפורש בסוגייתנו (מא, ב - מב, א) בקידושין ובכ"מ ששליח צ"ל בן ברית ובן דעת, והרי חצר אינה בגדר זה.

ונתבאר שם ע"פ מ"ש בלקו"ש חל"ג (ע' 114), דכשמבאר פרטי גדרי שליחות כותב וז"ל: "וכדי שיחול עליו שם שליח צ"ל קשר בין השליח והמשלח, כי אא"פ להיות שלוחו של המשלח (באיזה אופן שהוא) מבלי שיהיה "כמותו דהמשלח", שצריך להיות השליח מתייחס בערך מה' [ל' אדה"ז בלקו"ת ויקרא (א, ג)] להמשלח. ולכן אין שליחות לנכרי בכל התורה כולה, כי אינו יכול להיות "כמותו דהמשלח" (דישראל)". ע"כ. ובהערה 16 שם מוסיף: "בשו"ת משאת בנימין סצ"ו (הובא בש"ך חו"מ סרמ"ג סק"ה) ועוד, שלכן גוי נעשה שליח לגוי מכיון שהם דומים".

ואח"כ ממשיך (בעמ' 116) וז"ל: "ויש להביא ראיה לענין זה מדברי רבינו הזקן, שבנוגע לענין השליחות כותב [לקו"ת שם] "דשלוחו של אדם כמותו, ולכן אין שליחות לחרש שוטה וקטן שאינן כמותו דהמשלח".

"ולכאורה צ"ע, שהרי מפורש בגמ' [גיטין כג, א. וראה רש"י שם (וכ"ה ברש"י קידושין מב, א ד"ה והא ועוד) ד"גבי שליחות איש בעינן"] שהטעם שאינן בני שליחות הוא משום "דלאו בני דיעה נינהו"?

"ואף שי"ל שזהו פירוש דברי הגמ', דמכיון שאינן בני דיעה נמצא שאינן "כמותו דהמשלח" - מ"מ צריך ביאור מהו ההכרח לפירוש זה?

"וע"פ הנ"ל י"ל: ידוע הכלל דקטן אין לו כוונה, אבל יש לו מעשה. ועפ"ז את"ל שענין השליחות אינו זה שהשליח עומד במקום המשלח, אלא רק שעשייתו מועלת עבור המשלח, א"כ בדברים שאינם צריכים כוונה אלא עשי' בלבד אין טעם לכאורה שלא יהיה דין שליחות לקטן?

"וזהו שדייק רבינו הזקן לומר דמה שחש"ו אינן בני שליחות הוא מפני שאינן "כמותו דהמשלח" - שלכן הם מופקעים בעצם מגדר השליחות. כלומר: אף שבנוגע למעשה השליחות הי' מקום לומר שישנם בשליחות, שעשייתם תועיל עבור המשלח, מ"מ, אין הם בתורת שליחות, כי אא"פ שיחול עליהם שם שליח, מאחר שאינם "כמותו דהמשלח". עכ"ל.

וההסבר בכל הנ"ל הוא שכל דין השליחות הוא חידוש שחידשה התורה, דאע"פ שהשליח הוא מציאות בפ"ע, אעפ"כ מועילים מעשיו להמשלח, ולכן כדי שיחול עליו שם "שליח", צ"ל עכ"פ שהשליח יהיה בהתאחדות עם המשלח ובטל לו, שרק עי"ז אפ"ל שהוא כמותו דהמשלח. וזהו טעם הפסול דגוי, משום שאינו יכול להיות בהתאחדות ובטל ליהודי, ולכן "אין שליחות לעכו"ם". וכ"ה בקטן, שאף שהוא בן ישראל, מ"מ אין לו דעת לבטל עצמו. ז.א. לקטן יש קצת דעת כדי שיהיה מציאות בפני עצמו, אבל אין לו מספיק דעת כדי לבטל את עצמו. ובגדול אף שיש לו דעת עצמו, ולכן ה"ה מציאות בפני עצמו, מ"מ יש לו דעת מספיק גם לבטל את עצמו, ולכן יכול הוא להיות שליח.

וזהו תוכן מ"ש בלקו"ש הנ"ל, שכדי שיחול עליו שם שליח, צ"ל "כמותו דהמשלח" - בטל אליו, וזהו אאפ"ל בעכו"ם ובקטן.

עפ"ז מובן איך חצר יכולה להיות שליח, כי בחצר אין זה חיסרון, כי אין להחצר גדר של דעת שתהיה מציאות בפ"ע, ובמילא ה"ה לכתחילה בטלה, והוי הסתעפות דבעליה בעצם. [וכאילו נאמר שחצר לא רק שגם היא יכולה להיות שליח, כ"א אדרבה, זהו השליח הכי טוב, כי זהו דבר שמעיקרא הוה כהמשך להבעלים].

עפ"ז מובן למה אין אומרים בנוגע לחצר מצוה בה יותר מבחצרה, כי כל הטעם למה מצוה בו יותר מבשלוחו, ה"ז לפי שסו"ס השליח אינו הוא, אלא שהתורה חידשה ששלוחו של אדם כמותו, וגם באופן הכי נעלה של שליחות. סוכ"ס צריכים שהשליח יתבטל להמשלח להיות כמותו, ולכן (גם אם השליח הוא כמו המשלח ממש), טוב יותר אם יעשה המצוה בעצמו. אבל בנדון דחצר, שה"ה בטילה בעצם לגבי האדם, וה"ה כעין חלק מהאדם עצמו, בזה אין שום חסרון אם עושה המצוה ע"י חצירה.

ואין נפק"מ מהו גדר "מצוה בו יותר מבשלוחו", האם זהו דין רק בהגברא, שע"י שמוסר קיום מצותו לאדם שני מראה שאין עשיית המצוה חביב עליו, או שזהו דין בהמצוה גופא, שמצוה הנעשית ע"י האדם עצמו, ה"ה בשלימות יותר, כמבואר במק"א, אין כל זה נפק"מ לנדו"ד, כי כנ"ל בעשיית המצוה (קבלת הקידושין) ע"י החצר ה"ה כאילו א' מאברי' עשה המצוה, שהרי החצר היא הסתעפות הבעלים בפועל ממש, ובמילא אין בזה גירעון לגבי האדם עצמו.