בגרש ירחים (גיטין נו,א) בד"ה כי אכיל מידי מיתחזי אבראי הקשה וז"ל: קשה איך אפשר בתוך ארבעים שנה שלא אכל [ר' צדוק] בשבתות ויו"ט וסוכות ופסח כזית פת ולקמן משמע שלא היה יכול לסבול שום מאכל, ואפי' למפרשים גבי מר בריה דרבינא דיתיב כוליה שתא בתעניתא בר מיומי דעצרתא ומעלי יומא דכפורי, עכ"פ איכא ימים שלא התענה גם ודאי קיים מצות מצה וסוכה, ונשאר בקושיא.

ויש ליישב, דכיון שצם מ' שנים אלו כדי שלא יחרב בית המקדש, יש בזה משום פקו"נ, ואין כאן איסור כלל. והי' אפשר ללמוד מהנהגת מרדכי בשעת גזירת המן: "ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום א' של פסח בתענית (מגילה טו,א). ובפשטות ההיתר לעבור יום א' של פסח בתענית (בלי אכילת מצה) הוא משום פקו"נ.

ועי' בשו"ת ערוגת הבושם (הובא בסמוך) שכתב דאת"ל שלא אכלו מצה קשה למה נקט "שהעביר יום א' של פסח בתענית", והול"ל שביטל מצות מצה, ומזה מוכח דאכלו כזית מצה ביום התענית (דשיעור עינוי בתענית ציבור הוא בככותבת).

ולולא דבריו הי' אפ"ל דזה מה שנקט "שהעביר . . בתענית" הוא משום דזה הי' עיקר תקנתו – "ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו'", וזה מה שביטל מצות מצה הי' כתוצאה מזה.

ואולי י"ל דהטעם שהגרש ירחים לא פירש כן הוא משום דלדידיה ס"ל דבגזירת המן אכלו מצה גם ביום התענית דשיעור אכילת מצה הוא בכזית ושיעור עינוי הוא בככותבת. (עי' שו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' קפ; שד"ח מע' א כלל שע ועוד), משא"כ אצל ר' צדוק דע"י תעניותיו לא הי' יכול לסבול שום מאכל כדמוכח בגמ' שם. וראה גם בספר בית אהרן מש"כ בזה.