בכתובות יד, א איתא ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי ... אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ג - דנאמנת. וכתב התוס' רי"ד שם, וז"ל: "ואע"ג דאתי ההוא פלוני ומכחיש זה ואמר לא באתי עליה מעולם היא נאמנת ... בין להכשיר בה בין להכשיר בתה". עכ"ל. ועי' שם עוד בנוגע לראייתו.

אמנם, בתוס' ד"ה מצא (הב') חולק על דין זה וז"ל: ...ולא דקאמר "דלאו מינה", דבהא לא מכשיר ר"ג כיון דהאי ברי וברי כדקאמר ברפ"ב וב'. דהיינו ששיטת התוס' היא דדווקא כשהבעל לא מודה כגון שהוא מת וכיו"ב אבל אם מכחיש לה ודאי אינה נאמנת.

וקשה, דהנה התוס' רי"ד כתב בריש פ"ב (דף טז, א) ד"ה ודייקינן, "לא קאמר ר"ג [שהיא נאמנת לגבות כתובתה] אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא אמר [שהיא נאמנת], ועיי' בפ"ק". עכ"ל. ולכאורה זה סותר למה שכתב הוא עצמו בסוגיין כנ"ל?

אלא ע"כ צ"ל שבסוגיין כשהיא אומרת "מיניה מאיש כשר ופלוני" ואיש זה בא ומכחיש אותה, אינו בסתם דין ברי וברי. ובהקדים:

דלכאורה יש לבאר, דהכוונה בברי וברי הוא במקרה שטענותיהם שקולות ובכהאי גוונא לא סב"ל לר"ג שהיא נאמנת בחזקת הגוף שלה כדי להוציא ממון מבעלה. אבל, הדין דההוא ארוס שונה מזה בשניים: (א) האישה אינה רוצה להוציא ממון ורק רוצה להיות כשרה (ועד"ז בנוגע לולד). (ב) הבעל אינו מפסיד שום דבר בממונו או בכשרות שלו וא"כ טענת ברי שלו אינו שקול לטענה שלה*. וע"כ סב"ל לתוס' רי"ד דר"ג אומר נאמנת במקרה זה, ודווקא כשהיא רוצה להוציא ממון ממנו צ"ל ברי ושמא.

אבל עדיין צ"ב סברת מחלוקת תוס' והתוס' רי"ד בסוגיין, ועפ"י ביאור זה יובן כל הנ"ל עוד יותר. (וראה התוס' הרא"ש על זה).

דהנה מובא בגמרא בדף לו, א בנוגע לדין חרשת "החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להן טענת בתולים ... אמר רב ששת הא רבן גמליאל וכו'". ע"כ. ורש"י ד"ה 'הא ר"ג' פירש, שכמו שבפ"ק סב"ל לר"ג שנאמנת בטענת משארסתני נאנסתי עד"ז הכא "אין לה טענת בתולים להפסיד כתובתה דאמרינן אי היה פקחת לטעון הוה טענה משארסתני נאנסתי ומהימנא".

אמנם תוס' ד"ה "החרשת" הקשו על רש"י, דכיון שנאמנת (לפי ר"ג) ע"י טענת ברי איך שייך שבי"ד יטענו עבורה, הלא אין כאן טענת ברי שלה כלל שיוכל להוציא ממון? ולכן פירשו התוס' באופן אחר דנקטינן שהיתה מוכת עץ שכן הוא הדין אצלן. עיי"ש. ונמצא, דלפי התוס' זה שהיא ברי זהו דבר עיקרי בנאמנותה, לפי ר"ג.

אבל, בתוס' הר"י נראה שסובר אחרת, דכשמבאר פלוגתתם של ר"ג ור"י לא הזכיר כלום אודות ברי ושמא, אלא דר"ג אזיל בתר חזקת הגוף ורבי יהושע בתר חזקת ממון. ורק לבסוף מסיים דדין זה הוא רק בברי ושמא, ומשמע דיסוד נאמנות שלה לפי ר"ג אינו משום ברי.

ובקיצור יש כאן שתי שיטות. שתוס' סב"ל שעיקר טענתה הוא טענת ברי שלה, אבל חזקת הגוף (או מיגו) רק עושה את טענתה לטענה, יסוד טענתה. ובאמת לפי ר"ג היא זוכה ע"י הטענת ברי, כשהבעל אינו מכחיש לה, כדין ברי ושמא. משא"כ לפי שיטת התוס' רי"ד יוצא דאין הפירוש בנאמנת ע"י טענת ברי, כנ"ל בתוס', אלא שזוכה ע"י חזקת הגוף שיש לה. אבל צריכה עדיין טענת ברי כדי שלא יהיה ריעותא בשיעבוד כתובתה שיש לה מכיון שאם יש לה רק טענת שמא אזי יש ריעותא בחזקת הגוף וזה פועל ריעותא בשיעבוד שלה ולכן אינה יכולה להוציא ממון. וסב"ל לתוס' רי"ד, שלפי ר"ג כשרצה להוציא ממון כתובתה מבעלה ע"י חזקת הגוף שיש לה זהו דווקא כשהבעל הוא שמא - דכיון שהבעל אינו יודע אם הממון הוא שלו והאישה יודעת בברי, שייך לומר דיכולה להוציא כיון שהבעל אינו יכול להחזיק בממונה בספק. וראה בספר בית יעקב דף ט, ב שמבאר עד"ז.

ועפ"י כל זה יש לבאר מח' רש"י ותוס' בנוגע לדין חרשת. שרש"י סב"ל כשיטת התוס' רי"ד שזוכה בכתובתה ע"י החזקת הגוף דוקא. וסב"ל שדין זה שהיא צריכה לטענת ברי הוא דוקא כשהן עצמן יודעות לטעון, שאם היא טוענת בשמא - יש ריעותא בהחיוב כתובה שלה. משא"כ בחרשות דאינן יודעות לטעון, אין בזה שום ריעותא במה שאינה טוענת טענת ברי. במילא שפיר מה שפירש רש"י שבי"ד טוען ונסתחפה שדהו וגובה כתובתה משום שיש לה ה'חזקת הגוף'.

ואילו תוס' סב"ל כשיטתם שהנאמנות שלה היא דווקא ע"י טענת ברי והחזקת הגוף היא רק יסוד הטענה, וע"כ צריכים לבאר הגמרא בדרך אחרת כנ"ל.

ואחרי כל זה, יש לבאר היטב בסוגיא דההוא ארוס. שתוס' רי"ד סובר שהעיקר נאמנות שלה לפי ר"ג היא משום חזקת הגוף שלה, ואפשר לומר שהכא בההוא ארוס תהיה נאמנת ע"י חזקת כשרות שיש לה, כמו שמבאר הר"ן (בדף י"ב, ב בדפי הרי"ף) ד"ה אלא. והנה, נתבאר לעיל דלפי התוס' רי"ד צריך שיהיה לה טענת ברי כדי להציא ממון כדי שלא יהיה שום ריעותא בחזקה שלה [ועי"ז ריעותא בשיעבוד כתובה] ואילו לבעל צריך שיהיה טענת שמא ולכן אינו יכול להחזיק בממון אחרים בספק. אמנם, זהו דווקא כשהיא רוצה להוציא ממון אבל כאן כשאינה מוציא שום ממון ויש לה חזקת כשרות וטענת ברי [ולכן אין ריעותא בחזקתה], סב"ל לר"ג דנאמנת אפילו כשבא האיש ומכחיש לה מכיון שכשאין מוציאים ממון לא צריך שהוא יהיה שמא ועיקר נאמנותה זהו ע"י חזקתה.

אבל, שיטת התוס' היא שעיקר הנאמנות שלה היא מצד טענת ברי שלה וחזקת הכשרות היא רק יסוד הטענה, כדלעיל. נמצא, דהכא בההוא ארוס אם בא הבעל ומכחיש לה אז טענתה אינה נשארת בתוקף ואינה נאמנת. דלפי התוס' דווקא כשטענת ברי שלה היא בתוקף אז היא נאמנת מצד הטענה שלה ואין חילוק אם רצה לגבות ממון או לא, וצריך שהבעל יהיה שמא בכדי שתהיה נאמנת בטענתה.

ויוצא לפי כל הנ"ל, שתוס' והתוס' רי"ד סוברים לשיטתם בדין זה דההוא ארוס דסוגיין.