ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בכתובות (ז, ב) אי': ת"ר מברכין ברכת חתנים [-ברכת נשואין] בבית חתנים וכו' וברכת אירוסין בבית האירוסין, ברכת האירוסין מאי מברך וכו', בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין וכו', עכ"ל הגמ'.
ובפרש"י (ד"ה ואסר) כ' וז"ל: ואסר לנו את הארוסות - מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנוי', ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה וכו'. ואדרבה נמי מברכין וציונו ואסר לנו, כדאשכחן בנר חנוכה (שבת כג, א). עכ"ל.
וצלה"ב: איסור פנוי', ובפרט איסור יחוד דפנוי', מאן דכר שמי'?! הרי רש"י מפרש פירוש התיבות "ואסר לנו את הארוסות" ומה נוגע לזה שרבנן גזרו על הייחוד של פנוי'? הרי איסור זה לא נזכר כאן כלל.
גם צלה"ב: מהי כוונת רש"י דמ"ש "ואדרבנן נמי מברכין וציונו", הרי בברכה שלפנינו אין מברכין "וציונו" על דרבנן, שהרי מה שאומרים "וציונו על העריות", בפשטות הכוונה לאיסור עריות, שהם מה"ת: מה שכן נוגע כאן הוא שאדרבנן נמי מברכין "ואסר לנו", כי מה שאומרים כאן "ואסר לנו את הארוסות", ה"ז רק איסור דרבנן, אבל ה"וציונו" שאומרים כאן קאי על איסורים מה"ת.
ואף שבהדוגמא שרש"י מביא מנר חנוכה הלשון הוא "וציונו" - הו"ל לרש"י לכתוב "ואדרבנן נמי מברכין ואסר לנו, כדאשכחן בנר חנוכה שמברכין וציונו" שאז הי' ברור שה"וציונו" שמביא קאי על נר חנוכה, ולמה כתב באופן שמשמע שגם בנדון שלנו אומרים "וציונו" אדרבנן.
וי"ל בזה בהקדים המחלוקת הידועה בין הראשונים בגזירה של ברכת אירוסין, שלדעת הרמב"ם (הל' אישות פ"ג הכ"ג) הוא ברכת המצות, ולדעת הרא"ש (כתובות ז, ב - סי"ב) והריטב"א (הובא בשטמ"ק כתובות שם, ועי' ר"ן שם) הוא ברכת שבח והודי' להקב"ה. וא' מקושיות הרא"ש על השיטה שהוא ברכת המצות - היא: "מה ענין להזכיר עריות בכאן", ולכן כתב ש"ברכה זו נתקנה לתת שבח להקב"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העמים, וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות".
אבל צע"ק, דהרי גם בבני נח ישנם איסור עריות (וזהו א' מהז' מצות שנצטוו ב"נ), א"כ איך בולט קדושת עם ישראל במה ש"ציונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות" ואף שאין איסור עריות שווה בבנ"י לגבי ב"נ, מ"מ אין חילוק זה מודגש כלל בהברכה. [ופשוט שאין לומר שהדגש הוא במה ש"ציונו לקדש אשה המותרת לנו ולא אחת מן העריות", שהדגש הוא על הקידושין, שזה לא נמצא בב"נ, וכמפורש ברמב"ם (ריש הל' אישות) - כי א"כ אין נוגע ענין העריות כלל, כ"א ענין הקידושין, ולמה להזכיר עריות בהברכה, וגם: ענין הקידושין בכלל לא נזכר בהברכה (כי אין אומרים ו"צונו שלא לקדש מן העריות", כ"א "וציונו על העריות")].
ולכן נ"ל שהטעם שמזכירים ענין עריות בברכת אירוסין הוא, כי בהשם כללי של עריות י"ל שנכלל גם איסור פנוי', ואף שבאופן פרטי אין איסור פנוי' א' מן העריות, כמפורש ברמב"ם (הל' איסו"ב פכ"ב ה"ג) ש"אינה ערוה" מ"מ מלשון הרמב"ם שם גופא נראה שבאופן כללי אפשר להתייחס לזה בשם ערוה, - דז"ל הרמב"ם שם: כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו על יחוד פנוי', ואע"פ שאינה ערוה, בכלל יחוד עריות היא. עכ"ל.
וכן יש לדייק ממה דאי' בסנה' (עה, א) "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה וכו' תעמוד לפניו ערומה, [אמרו חכמים] ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, וכו' תספור עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר וכו' וחד אמר פנוי' היתה וכו' כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות".
ופרש"י (ד"ה שלא) וז"ל: שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה, עכ"ל. הרי שביאת פנוי' נק' איסור עריות.
[ולהעיר - שמהרמב"ם בהלכה זו אין להכריח הנ"ל, כי ז"ל (הל' יסוה"ת פ"ה ה"ט): מי שנתן עיניו באשה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו, אפי' היתה פנוי', ואפי' לדבר עמה מאחורי הגדר וכו' שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות, עכ"ל, שבזה י"ל שכוונתו שיבואו ע"י דברים אלו לבעול עריות גמורות, ובמילא אין ראי' שגם איסור פנוי' נכלל בכלל עריות. משא"כ רש"י פי' שהאיסור לעמוד בפניו כו' או לספר מאחורי הגדר, ה"ז לפי שעי"ז הם - הפנויות - ימסרו לביאה, וזה נק' "פרוצות בעריות"].
וכן יש לדייק מעוד מקומות.
וי"ל שלכן מזכירים בברכת אירוסין - שהיא שבח והודי' להקב"ה שהבדילנו מן העמים - איסור עריות, כי בזה נכלל איסור פנוי', ובזה ניכרת קדושת עם ישראל, שלהם נאסרה פנוי', משא"כ לב"נ.
ועפ"ז מובן בפשטות למה מברכים ע"ז בעת האירוסין [נוסף ע"ז, שבפשטות הזמן המתאים להודות ולשבח להקב"ה על שקדשנו בעניני אישות, הוא בעת האירוסין], כי בעת הקידושין הוא הוא הזמן שמקיימים הציווי האוסר פנוי', כי זהו הטעם שמקדשה ומייחדה לו, שלא תהי' פנוי' אצלו.
ואף שאין אומרים בפירוש בהברכה שהכוונה גם לאיסור פנוי', מ"מ היות שמברכים ברכה זו בעת האירוסין, בשעה שעושה אותה שלא תהי' פנוי' אצלו, הרי בולט כאן שבכוונת תיבות "וציונו על העריות", נכלל גם איסור פנוי', ואי"ז לפרשו [-דאם הנ"ל נכון, שאיסור פנוי' נכלל בשם כללי של "עריות"]. (משא"כ באם כוונתו היתה לזה שישנם עריות בבנ"י שאינם בב"נ, הו"ל לפרש, כי אין שום דבר המורה שלזה מתכוונים).
והנה בהמשך לזה י"ל שמטעם זה גם מברכים ש"אסר לנו את הארוסות", שלכאו' מה זה נוגע בברכה זו, וכ' הרא"ש וז"ל: והזכירו בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקידושין, שלא יטעה אדם לומר שהברכה של קידושין נתקנה להתירה לו, לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה, עכ"ל.
אמנם עפהנ"ל יש להוסיף עומק בכוונתו, שאי"ז רק שלא נטעה לומר שמותרת לו ע"י קידושין, כ"א לפי שבאמת האיסור של פנוי' (שבנדו"ד ה"ז נק' "עריות") נמשכת גם על ארוסה - ובהקדים:
שיש לחקור בהא דמסרו חכמים ארוסה לבעלה, האם זהו איסור חדש, או המשך לאיסור פנוי', וכידוע שישנם ב' אופנים בתקנת חכמים: א) החכמים אסרו איזה דבר, או תקנו איזה תקנה, מפני איזה טעם, וה"ז איסור חדש שחידשו. ב) כשאיזה דבר אסור מה"ת, ויש הגבלה להאיסור, המשיכו חכמים האיסור גם על הדבר שמהת' הי' מותר.
ומהנפק"מ בזה הוא, האם חל ע"ז הגדר דאין גוזרין גזירה לגזירה, דאם זהו איסור דרבנן חדש, אין לגזור גזירה ע"ז. משא"כ אם רק המשיכו האיסור דאורייתא, אז כל מה שאסור מדאורייתא (גם הגזירות דרבנן), אסור גם בהדבר שהמשיכו בו האיסור.
ולדוגמא: בבשר עוף בחלב אסורים הגזירות דרבנן שישנם בבשר בהמה בחלב, אף שכל איסור בשר עוף בחלב ה"ה מדרבנן (חולין קד, ב). והטעם כי לא אסרו בשר עוף בחלק כדין חדש, כ"א המשיכו הדין דאו' של בשר בהמה בחלב גם על בשר עוף. וכן בכרמלית, שלדעת אביי גזרו בזה כל הגזירות שגזרו ברה"ר (שבת יא, ב), והטעם: לא אסרו כרמלית כדין חדש, כ"א המשיכו דין הוצאה ברה"ר על כרמלית.
ועד"ז בנדו"ד יש לחקור האם איסור ארוסה לבעלה ה"ה דין חדש מדרבנן, או שהמשיכו איסור פנוי' גם על ארוסה. ז.א. מה"ת יש גבול לאיסור פנוי', שלאחר שנתקדשה, ה"ה מותרת, ואמרו חכמים שאיסור זה נמשך (-מדרבנן, כמובן) גם לאחר האירוסין עד שתיכנס לחופה בברכה.
ואם אכן הוא המשך לאיסור ארוסה יומתק למה אסור גם יחוד בארוסה (וכידוע השיטות והשקו"ט בזה), דלכאו', איסור ביאה גופא בארוסה ה"ה דין דרבנן, וא"כ הוה יחוד ארוסה גזירה לגזירה. אבל אם הוא המשך האיסור דאו' של פנוי', פשוט שכל הגזירות שישנם בפנוי', ישנם גם בארוסה, וכנ"ל.
ועפ"ז - אם הוא המשך הדאורייתא - מובן למה מזכירים איסור ארוסה, כי לאחר שאומרים "וציונו על העריות", שכנ"ל נכלל בזה איסור פנוי' (וזהו עיקר הכוונה), ממשיכים בהברכה שלפועל, מדרבנן, נמשך איסור זה גם על הארוסה, וניתר רק ע"י חופה שלאחרי'.
והנה עפ"ז מסתבר שכשאומרים "וציונו על העריות" אין הכוונה רק לאיסור ביאה של פנוי', כ"א גם לאיסור יחוד של פנוי', כי גם בזה ניכר קדושת עם ישראל (ואולי עוד יותר מאיסור ביאה, כי זה מורה על גודל הקדושה, עד כמה הבדיל אותנו הקב"ה מן העמים, שגם יחוד אסור), וגם: אם הכוונה ב"ואסר לנו הארוסות" הוא שהוא המשך לאיסור פנוי', הרי דבר זה ניכר בהאיסור יחוד של ארוסה, וכנ"ל שבאם זה איסור חדש, לא היו אוסרים יחוד ארוסה, כי הוה גזירה לגזירה, ולכן מסתבר שכוונת הברכה, "ציונו על העריות", לא רק שאסר ביאת פנוי', כ"א יחוד פנוי', וממשיכים "ואסר לנו הארוסות", ג"כ לא רק בנוגע לביאה, כ"א גם יחוד.
ועפ"ז מובן כוונת רש"י: "ואסר לנו את הארוסות, מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנוי', ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה וכו'". ז.א. שהטעם שאומרים "ואסר לנו הארוסות", כי זהו בהמשך למה שגזרו על הייחוד של פנוי' הנכלל בהלשון "וציונו על העריות" והיות ואף בארוסה לא התירו איסור זה של פנוי', כולל איסור ייחוד שלה, עד שתיכנס לחופה, לכן ממשיכים ב"ואסר לנו הארוסות", באיסור זה.
ומטעם זה כותב רש"י "ואדרבנן נמי מברכין וציונו ואסר לנו", אף שלכאו' מה שאומרים כאן "וציונו (על העריות)", ה"ז איסור דאורייתא - אינו כן, כי כאן הכוונה (גם) לאיסור יחוד של פנוי', וזהו איסור דרבנן, וע"ז אומרים "וציונו על העריות".
והנה י"ל שזהו גם פירוש הברכה לדעת הרמב"ם הסובר שזהו ברכת המצות, דהנה א' מהקושיות עליו הוא דאיך אפ"ל שזהו ברכת המצות, ברכה על הקידושין, והרי אין נזכר בברכה זו מה שציונו לקדש את האשה, וי"ל שלכן גורס הרמב"ם בלשון "והבדילנו מן העריות" (במקום "וציונו על העריות"),
כי גם לדעתו "עריות" כאן בעיקר הכוונה לאיסור פנוי', וכוונת הברכה היא שהקב"ה רוצה שניבדל מן איסור פנוי', שזהו ע"י קידושין; הרי שמזכירין כאן מה שמקדשים את האשה.
ובזה יומתק למה הלשון הוא "והבדילנו מן העריות", ולא כלשון הרגיל בחז"ל "פרושים מן העריות", ובהקדים מ"ש בלקו"ש (ח"ט ע' 168) וז"ל: בלשון "הפרשה" משתמשים ע"פ רוב כשגם הדבר שממנו פרש נשאר אחר ההפרשה. כמו תרומה, וחלה שנק' (בפסוק) דשם "תרומה", וכו', ש"האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום, עד שישייר מקצת" (משנה ספ"ק דחלה), כי גדר "תרומה", שפירשו "הפרשה", הוא - "מרים קצת ונשאר קצת";
משא"כ ב"בהבדלה" נוגע רק הדבר שמבדילין - אבל אין נוגע בהענין, האם גם הדבר שממנו מפרישים, נשאר או לא, עכ"ל בלקו"ש.
וזהו כוונת הרמב"ם, שמברכים ע"ז שמקדשים אותה עכשיו, ומבדיל אותה ממצב של פנוי' ("עריות"), הרי שהכוונה היא למה שהיא נעשית עכשיו, לאחר שנתקדשה, ולא למה שהיתה בחלה, ולכן הלשון הוא "והבדילנו מן העריות", ולא "והפרישנו מן העריות", כי "הפרשה" מדגיש (גם) הדבר שממנו נפרש, שבנדו"ד הו"ע מה שהיתה פנוי', משא"כ "הגבלה" מדגיש הדבר הנבדל, שבנדו"ד הוא מה שנעשית עכשיו אשתו, וכבר אינה פנוי', והרי לדעת הרמב"ם העיקר הוא להדגיש מה שמקיים מצות קידושין עכשיו, כי זהו ברכת המצות לשיטתו; ולכן הלשון הוא "והבדילנו מן העריות".
Download PDF