ר"מ במתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
מבואר בגמ' (טז, ב) דאף דשיטת רב פפא בכלל הוא דאין כותבין שובר, מ"מ במקום שאין כותבין כתובה הר"ז "לא אפשר", ולכן "ודאי כתבינן שובר". ועד"ז - מבואר בגמ' שם - דבמקום שאין כותבין כתובה, ומ"מ כתב לה איהו [כתובה], ואח"כ נשרפה [כתובתה], גם לר"פ כתבינן שובר (והיינו, דגם זה נק' "לא אפשר" ולכן מודה דכותבין),
אמנם, בדין מקום שכן כותבין כתובה ונשרפה כתובתה, נחלקו הראשונים בדעת ר"פ: דהתוס' (בד"ה מאי איבדה) סב"ל, דבעצם הר"ז אותו הדין כמו מקום שאין כותבין וכתב לה איהו ונשרפה, ולכן הדין נותן שכן כותבין שובר (אלא דיש חשש צדדי דדילמא כתב לה כתובה אחרת מחמת האיסור להשהותה בלא כתובה, אמנם במקרה דלא קיים חשש זה אכן כותבין שובר, עיי"ש), אבל הרשב"א (בד"ה ומסתבר לי) סב"ל, דרק מקום שאין כותבין כתובה נק' "לא אפשר" וכותבין שובר "דאדעתא דהכי נחות מעיקרא", משא"כ במקום שכותבין כתובה, הרי אע"פ שנשרפה, מ"מ אין הבעל חייב לקבל השובר הואיל ולא נחית לכך מעיקרא. וצ"ב במה תלוי פלוגתתם.
גם צ"ע בגוף סברת הרשב"א דבמקום דאין כותבין כתובה "אדעתא דהכי נחות מעיקרא", והרי המדובר כאן הוא במקרה שכן כתב לה איהו (אלא שאח"כ נשרפה), וא"כ מי יימר דאדעתא דהכי נחית וכו', והלא אפ"ל דלכן כתב הכתובה - בכדי שלא יצטרך לשמור שובר. (ועיין בהגרעק"א בסוגיין שנקט סברא זו (היפך הרשב"א) בפשיטות).
[וראיתי בס' משכנות הרועים שכתב לתרץ קושיא זו, שכשכתב לה איהו כתובה הר"ז רק כדי לייפות כחה בגביית הכתובה ולא לגרוע כחה, וא"כ בודאי אינו "מונח" בכתיבה זו שלא תוכל לגבות הכתובה וליתן שובר, עיי"ש. ולא הבנתי דבריו, דעל איזה יסוד קובעים אנחנו דזה הי' דעתו וכוונתו בכתיבת הכתובה, ועד שמחייבים אותו לשלם ולקבל שובר על סמך זה (ובפרט דאין הולכין בממון אחר הרוב וכו')].
והנה בגליון דש"פ וישלח [תתח - ע' 20] כתב הררי"מ וואלבערג שי', דיש ב' אופנים איך להסביר שיטת רב אבהו דכותבין שובר - אע"פ שהלוה טוען דשמא יאבד שוברו ויצטרך לשלם עוה"פ: א) דהלוה חייב לשלם ואין לו שום זכות בהעכבת הפירעון מחמת חששותיו וכו'. ב) דבאמת יש להלוה טענה מחמת החשש שלו, אלא דמ"מ מחייבים אותו "לוותר" על החשש שלו ולשלם להמלוה (ולקבל השובר).
(ועיי"ש איך שביאר עפ"ז פלוגתת הראשונים באם הלוה צריך לשלם ולקבל שובר גם במקרה שהמלוה מודה שיש לו השטר אלא שזה נמצא במק"א: דלאופן הא' כן צריך לשלם, דהרי אין לו זכות לעכב הפירעון כנ"ל, משא"כ לאופן הב'. ועיין עוד בדבריו שם).
ולכאו' יש לחקור עד"ז בהא דר"פ מודה שכותבין שובר "במקום דלא אפשר"; דמחד גיסא י"ל (כאופן השני דלעיל) דהיות והוא מקום שא"א באופן אחר, אז מודה ר"פ שהלוה (או המחוייב לשלם) מוכרח לוותר על חששותיו ולשלם (עם שובר), ולאידך גיסא אפשר לפרש, דבמקום כזה הרי אופן החיוב לכתחילה הוא כזה שאין שום זכות הטענה להלוה וחייב לפרוע החוב (והיינו, דבמקום שא"א, הרי גדר ההתחייבות מלכתחילה שונה מבמקום שאפשר ע"י שטר וכיו"ב).
ועפ"ז יתבאר פלוגתת התוס' והרשב"א; דהתוס' סב"ל דר"פ מודה מדין "ויתור" (במקרה דא"א), וא"כ אכן אין הבדל בין ה"אי אפשר" דמקום שאין כותבין וכתב איהו ונשרף, לה"אי אפשר" במקום שכותבין ונשרף, ולכן בשניהם סב"ל לר"פ דכותבין שובר.
משא"כ הרשב"א סב"ל שהודאת ר"פ הוא שבמקרה דא"א אז שונה אופן ההתחייבות בחוב זה, ולכן סב"ל שדבר זה תלוי בהמנהג איך שנוהגים בחוב זה במקום זה - דבמקום שהמנהג הוא שאין כותבים כתובה, הרי הפירוש הוא שבמקום זה ההתחייבות לפרוע הכתובה הוא באופן שאין להבעל זכות לטעון ולעכב הפירעון, אלא צריך לשלם ולקבל השובר.
ומובן לפ"ז: א) מדוע סב"ל דבמקום שכותבין כתובה ונשרף, אף דהוה א"א, מ"מ לא הודה ר"פ במקרה זה, הואיל ולא הי' א"א בעיקר ההתחייבות. ב) מדוע סב"ל שבמקם שנהגו שלא לכתוב, אז אע"פ שהוא כן כתב, מ"מ לא נשתנה עי"ז עיקר אופן ההתחייבות, שזה תלוי בהמנהג דאותו מקום, דכך חל חיוב פירעון הכתובה על אנשי המקום,
[ואף דלכאו' ילה"ק, דלפ"ז נמצא ביאור השיטות להיפך ממה שהררי"מ ביאר אותם שם; דלדברנו נמצא דהתוס' פירשו כתיבת השובר שהוא מדין 'ויתור' והרשב"א להיפך, והרי הררי"מ ביאר שהתוס' סב"ל כאופן השני, ושרבותנו הצרפתים - שהביא הרשב"א - סב"ל כאופן הראשון?!
הרי לכאו' אי"ז קשה כלל, דשם הרי המדובר בביאור הדין דשובר דעלמא, ושם הרי באמת ר"פ פליג אר"א, משא"כ מה שכתבנו פה הוא במקרה דאי-אפשר שפה סב"ל גם לר"פ דכותבין שובר, וא"כ אין שום הכרח דכשר"פ הודה הרי"ז לפי אותו טעם דרב אבהו! ואולי י"ל דאדרבה דמסתבר לומר דכשר"פ מודה לר"א הרי"ז לאו מטעמיה, אלא מטעם אחר (לתוס' כדאית ליה ולהרשב"א כדאית ליה), ושלכן פליג עלי' בעיקר הדין. ודו"ק].
Download PDF