בגמ' ב"ק דף ג ע"א ברש"י ד"ה וזה אב לנזקין (ע"ש) יש לבאר ב' הלשונות דרש"י והחילוקים ביניהם, ובהקדים יש לדייק אריכות לשון רש"י "לישנא אחרינא סו"ס זה אב למיתה וזה אב לנזקין", שלכאו' למה האריך רש"י להעתיק עוה"פ לשון הגמרא, והו"ל לכתוב בקיצור1 "ל"א כי היכי כו'"2, ובפרט שבהד"ה העתיק רש"י רק התיבות "וזה אב לנזקין".

והנה לכאו' ב' הלשונות חלוקים ביסודם: דללשון א' בור למיתה (- בור י') למדים מעצם הפסוק, ובור לנזקין (- בור ט') למדים מדיוקא, משא"כ ללשון הב' הרי גם בור למיתה וגם בור לנזקין נכללים בפסוק "ונפל שמה שור או חמור".

והנה לשון הגמרא הוא "זה אב למיתה וזה אב לנזקין", משמע מזה שיש ב' אבות בבור גופא, אב למיתה ואב לנזקין (שאל"כ הול"ל בקיצור "סוף סוף שניהם אב" וכיו"ב. ובאמת כן איתא ברשב"א בסוגיין "דבור עשרה ובור תשעה הרי הן כקרן, שהמועדת משלם נ"ש ותמה אינו משלם אלא ח"נ, לפי שכ"א מהן אב לעצמו .. וכן הדין בבור עשרה ובור תשעה". ע"ש באורך שמיישב לפ"ז למה אין בור ט' תולדה של בור י'.

ולכאו' זה תלוי בב' הלשונות ברש"י, שללשון הא' הרי יש לנו ב' "מקורות" - לימודים שונים, שהפסוק גופא קאי על בור למיתה, והדיוק שלמדים מהקרא קאי על בור לנזקין, וא"כ שפיר יש לומר כדברי הרשב"א שהוא ב' "אבות" שונים בבור גופא, שיש דין בור לענין מיתה, ויש דין בור לענין נזקין.

משא"כ ללשון הב' ברש"י שהפסוק "ונפל שמה" כולל כל האופנים, אלא שמ"מ אם מת שור בבור ט' אמור רבנן שפטור כיון "שלא מחמת הבור מת", א"כ הרי אין הפי' שיש ב' דינים (- אבות) שונים של בור, אלא שהוא דין ואב אחד, שיש לו פרטי דינים שפטור ממיתה בבור ט', וחייב בנזקים בכל האופנים.

ואם כנים הדברים, הרי החילוק בין ב' הלשונות אינו רק במקור דין בור לנזקין, אלא חלוקים בגדר הדברים, אם הם ב' סוגי (- אבות) של בור, או סוג (אב) אחד עם כמה פרטי דינים.

ולפ"ז הרי יוצא נ"מ בפירוש דברי הגמרא "סו"ס זה אב למיתה וזה אב לנזקין": שללשון הא' הוא כפשוטו, שהם ב' אבות שונים (בבור גופא), זה אב למיתה וזה אב לנזקין, משא"כ ללשון הב' הרי צריך לומר שאין הפירוש שהם ב' אבות שונים, אלא שכוונת הגמרא להדגיש ששניהם הם האב - דלא כסברת המקשן שר"ל שהאב הוא רק החיוב מיתה בי', והחיוב נזקין בט' הוא התולדה, אבל באמת הוא אב וסוג אחד של בור3.

ולפ"ז יבוארו דברי רש"י: שרש"י בהביאו ב' הלשונות, אין כונתו רק להסביר המקור לבור לנזקין, אלא גם לבאר דברי הגמרא, ולכן ללשון א' שדברי הגמרא "סו"ס זה אב למיתה וזה אב לנזקין" נשארים כפשטות הלשון - שהם ב' אבות שונים, ובא רק לבאר הא ש(גם) בור ט' הוא אב לנזקין, לכן העתיק בהד"ה (רק) התיבות "וזה אב לנזקין", ומבאר "ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא", שלפ"ז מובן איך גם בור לנזקין הוא "אב" (בפ"ע).

משא"כ ללשון הב' נשתנה פירוש דברי הגמרא "זה אב למיתה וזה אב לנזקין" מפשטות משמעותם, שללשון זה הרי הוא באמת אב אחד, לכן מעתיק רש"י עוד הפעם תיבות אלו מן הגמרא, להורות שלשון זה הוא שינוי לגבי פי' הראשון (לא רק במקור הדין, ולא רק בגדר הדין, אלא גם) בפירוש תיבות אלו בגמרא, שאינם כפי פשטות המשמעות שהם ב' אבות, אלא לפי פי' זה שניהם נכללים בקרא וא"כ הוא אב אחד ממש.

[ולפ"ז יובן יותר צורך רש"י להביא ב' פי': שהרי בכל לשון יש קושי לגבי האחר, שלפי' הא' קשה שכיון שאינו מפורש בקרא למה הוא אב - ובפרט לפי דברי רש"י במשנה שאבות הם הכתובים בקרא בהדיא - וע"ד קושיית התוס' הרא"ש בשטמ"ק על לשון זה של רש"י ע"ש4, משא"כ ללשון הב' הרי שניהם נכללים בהפסוק.

אמנם הרי ללשון הב' צריך לדחוק לשון הגמרא "זה אב למיתה וזה אב לנזקין" שבאמת הם אב אחד ממש, משא"כ ללשון הא' הרי אתיא דברי הגמרא כפשטם - ולכאו' הרי רש"י בפירושו על הש"ס בא לפרש פשט הגמרא5].