בגמ' ב"ק (סו, ב), הקשו על השיטה דיאוש אינו קונה מהא דתנן "עורות שנגנבו או נגזלו הרי לאחר יאוש מחשבה מטמאתן (משא"כ לפני יאוש)? ותירצו, דההיא מיירי בשקיצען (שעשה איזה מעשה בגוף העור). והקשו, דהלא דין זה מדובר (גם) במקרה שחשב על העור להיות עיצבא (כעין שולחן הרמי) "ועיצבא אין צריכה קיצוע"? ולבסוף תירצו דהקנין באה מחמת שינוי השם "מעיקרא קרו ליה משכא (עור) והשתא אברזין (עיצבא)", ע"כ.

והנה בב' התירוצים של הגמ' מצינו שהרמב"ן חלוק עם שאר הראשונים; בהתירוץ דמיירי דשקיצען מפרשים רש"י ותוס' (ועוד), דהשינוי מעשה של קיצען מהני לקנותן יחד עם היאוש. והיינו, דאע"פ דבכלל הרי שינוי מעשה מהני לקנות (חפץ הגנוב) לבד, מ"מ שינוי כזה של קיצוע נחשב לשינוי 'זוטא', ואינה קונה לבד, ורק בהצטרף עם יאוש הבעלים, אז מהני לקנות, ועד"ז בתירוץ הגמ' שקונה בשינוי השם כתבו התוס' (בד"ה שינוי השם, ובפירוש הראשון בד"ה הא לאו הכי) ד"שינוי השם גרידא לא קני בלא יאוש וכו'".

ואכן, כן הוא פשטות הסוגיא: דהרי ב' התירוצים באו לבאר דברי המשנה אודות העורות שנגנבו וכו', והרי מבואר שם דרק לאחר יאוש הרי מחשבה מטמאתן, וא"כ בפשטות צ"ל דלפי ב' התירוצים הרי מה שמועילים לקנות (הקיצוע או שינוי השם) הוא בצירוף היאוש כמפורש בהמשנה.

אמנם, הרמב"ן (במלחמת ה' לקמן פ' עשירי, דף מ"א בדפי הרי"ף), חולק על ב' הפרטים הנ"ל, וס"ל דבמעשה של קיצוע הוה שינוי מעשה גמור לקנות בו, וגם שינוי השם קונה לבדו בלא צירוף היאוש [והא דיוצא מסוגיין שבעינן גם ליאוש במקרה דעורות - ראה לקמן].

ומביא ראי' לשיטתו: "תדע דיאוש לא מהני ביה, דהא לא מהני יאוש אלא היכא דבהיתרא אתא לידיה, אבל היכא דבאיסורא אתא לידיה לא מהני למ"ד יאוש כדי לא קני . . ואפי' בהדי שינוי השם . . ומכלל זה אתה למד דשינוי השם אינו צריך ליאוש, שאם אין שינוי השם בלבד קונה, אף היאוש לא יקנה, שהרי יאוש זה אינו כלום הואיל ובאיסורא גמורה אתא לידיה. ויאוש שאינו קונה אינו מצטרף לקנות . . כללו של יאוש כל היכא דבאיסורא אתו לידיה לאו כלום הוא".

והמתבאר מזה, שלהרמב"ן קרי למ"ד יאוש לא קני (מחמת האי טעמא דבאיסורא אתא לידיה), לאו כלום הוא, ולכן א"מ להצטרף עם עוד דבר לפעול קנין, משא"כ להתוס' וסיעתו הרי גם אם יאוש לא קני, מ"מ בצירוף לעוד דבר (כשינוי מעשה זוטא או שינוי השם) מהני לקנות.

ב. ונראה פשוט, דפלוגתא זו מתבארת ע"פ דברי האחרונים בביאור פלוגתת התוס' והרמב"ן בגדר האי סברא דבאיסורא אתי לידיה (ראה בפרט בברכת שמואל סי' ל"ה); שהתוס' כתבו (סו,א ד"ה הכא נמי) שהשאלה בגמ' באם יאוש קונה בגזילה או לא, שייכת גם באבידה - כשהבעלים התייאשו אחר שהאבידה כבר באה לידו של המוצא (דבאם יאוש מהני לקנות בגזילה, אז גם באבידה יצטרך להשיב אז רק "דמים", משא"כ אם יאוש בגזילה לא קני אזי גם באבידה יצטרך להשיב גוף האבידה]. ומובן א"כ, דלהדיעה דיאוש אינה קונה בגזילה משום דבאיסורא אתי לידיה, אז היינו טעמא דלא מהני באבידה אחר שכבר בא לידי המוצא.

ולפי שיטה זו מבארים, דהסברא של "באיסורא אתא לידיה" פירושו: דהיות וכבר חל עליו החיוב השבה (בין בגזילה בין באבידה), א"כ אין בכח היאוש להפקיע ממנו חיוב זה, ולכן לא מהני לקנותו.

אמנם, הרמב"ן הסביר (במלחמת ה' ב"מ פ"ב יד,ב בדפי הרי"ף) דמה שיאוש לא מהני גבי אבידה שנטלה קודם היאוש, משום "שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים". והרי טעם זה לא שייך בגזילה (דהגזלן לא לקחו לשמרו עבור הבעלים, כמובן). וע"כ דהטעם ד'באיסורא אתא לידיה אצל גזילה הוה מסברא אחרת שאינה שייכת אצל אבידה.

ומבארים, דלשיטה זו הרי באיסורא אתא לידיה - בגזילה - אומר (לא רק דמחמת החיוב השבה אין היאוש יכול לחול, אלא) דבמקרה כזה לא נאמרה בכלל כל הענין דיאוש: דיאוש נאמרה רק להתיר לקיחת אבידה ולא לקנות דבר שלקחו באיסור. ע"כ תוכן דברי האחרונים בקיצור.

והיוצא מזה, דלפי התוס' הרי זה שיאוש לא קונה הגזילה הוה מחמת חיוב ההשבה המוטלת עליו, אבל לא שהיאוש בעצם אינה יכולה לפעול כאן. וא"כ מובנת גם שיטתם דלעיל - דבמקרה שנתוסף כאן עוד דברים (שינוי השם וכדומה) אפשר שהם יצטרפו עם היאוש לקנות, היות ובעצם הרי היאוש כן יכולה לפעול גם כאן.

משא"כ לפי הרמב"ן מובן, דהיאוש אצל גזילה אינה כלום, וכנ"ל שמעולם לא נאמרה בתורה דין יאוש לקנות איסור. ומובן בפשטות שלשיטה זו גם א"א שיצטרף עם עוד דבר לקנות עי"ז.

ג. והנה הזכרנו לעיל, דמסוגיית הגמ' כאן מבואר דבמקרה של עורות שנגנבו בעינן גם ליאוש הבעלים בנוסף להקיצוע או שינוי השם. ובאמת כן מבואר ג"כ ממש"כ בגמ' כאן דהא דקתני "הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה וכו'", הוה מחמת שינוי השם, והרי בגמ' לקמן (קד, א) מבואר דהמדובר הוא אחר יאוש דוקא, וא"כ גם כאן מגמ' זו יוצא דבעינן לשניהם ביחד לפעול הקנין, וקשה לכאורה לדעת הרמב"ן הנ"ל.

וקושיא זו הוא גם לפי פירוש א' בתוס' (ד"ה הא לאו הכי בא"ד): די"ל דבאמת שינוי השם יכול לקנות לבד בלי יאוש, וקשה א"כ מב' הגמרות שהזכרנו. ומתרצים התוס' ". . והיאוש אין צריך אלא כדי שיועיל מחשבת יחודו לשוייה אברזין, דאם לאו היאוש אין כאן שינוי השם, וכן בהקדש בעי עמו יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו ואין כאן שינוי השם וכו'".

וגם הרמב"ן תי' קושיא זו - אמנם נראה שהוא באו"א מהמבואר בתוס', דז"ל שם (במלחמות בא"ד) " . . אע"פ שגנב בשינוי השם בלבד, אם לא נתייאשו הבעלים אינן יורדין לידי טומאתן במחשבה של אלו, שכיון שהבעלים מחזרין אחר הגזלן להעמיד אותו בדין, אין מחשבתו של אותו גזלן מחשבה גמורה . . שמא יחזירנה לבעלים לכשיעמידו בדין . .וכל היכא דאיכא למימר דלמא ממליך אין יורדים לידי טומאתן . . אבל אם איכא יאוש מסתמא מימר אמר גנב לעולם לא יעמידנו בדין וכו'". ואף שתירוץ זה מתרץ רק הקושיא מהא דעורות (דמיירי במחשבת טומאה), ולא מהגמ' ד'הקדישן הקדש וכו'. מתרץ הרמב"ן (בהמשך דבריו שם) דהגמ' לקמן שכ' בדין זה מדברת לאחר יאוש הבעלים, והרי זה רק למ"ד שאכן שינוי השם לא מהני כלל ללא יאוש עמו. אבל לפי סוגיין דשינוי השם כן מהני, אכן לא בעינן ליאוש הבעלים, משום שקונה לבד.

וממשיך הרמב"ן, דיתכן לתרץ גם באו"א (שלפי אופן זה יתורץ גם הגמ' הקובעת דהא דהקדישן הקדש וכו' מדברת אחר יאוש - גם אליבא דסוגין דשינוי השם מועלת לקנות): "דכי אמרינן שינוי השם בלחוד קני, היכא דהוי שינוי השם מחמת מעשה . . אבל מי שיקרא שם מעצמו לגזילה שבידו, אי"ז שינוי השם שאין אדם קורא שם לדבר שאינו שלו . . אבל לאחר יאוש הואיל ויצא מרשות הבעלים שינוי השם שלו שינוי הוא וקני וכו'".

ומסיים הרמב"ן, דתירוץ זה - השני - יתכן לומר רק לפי המ"ד ששינוי השם מהני גם כשהיא שינוי החוזר לברייתו, משא"כ לפי ר"ז (בסוגיין) דמהני רק כשאינו חוזר לברייתו, אזי מוכרחים לומר דכל שינוי השם הי' בו מעשה (דמח' בלבד בודאי 'חוזר'), וא"כ גם סוגיין דעורות של גנב וכו' נצטרך לפרש שמדובר במקרה שקיצען, ושוב לא יתכן לתרץ כתירוץ השני הנ"ל, דהרי מדובר בשינוי השם שיש בו מעשה. וע"כ נצטרך לתרץ כהתירוץ הראשון - דבעינן ליאוש הבעלים מחמת דין מחשבת טומאה כנ"ל. ע"כ תוכן דברי הרמב"ן בקיצור גדול.

ד. והנה התירוץ הראשון של הרמב"ן בודאי אינו דומה להתירוץ אשר בתוס'; דהרי להרמב"ן הרי הצורך ליאוש הוא מחמת דין במחשבת הטומאה, ולכן אין התירוץ שלו מתרץ את הקושיא מהדין ד'הקדשן הקדש וכו', משא"כ תירוץ התוס' אינה שיכת לדין מח' טומאה במיוחד, וכן מתרץ גם אותו גמ' כמפורש בתוס'.

אמנם נראה, דגם תירוץ השני שברמב"ן - אף שבהשקפה ראשונה ה"ה דומה להתירוץ אשר בתוס' - אינו אותו התירוץ אשר בתוס'.

והוכחה לכך: הרי הרמב"ן כתב, דתירוץ זה לא יתכן לפי הדיעה בסוגיין שהדין דעורות מדובר במקרה שקיצען (כנ"ל), והרי התוס' לא חילקו כן, וע"כ דס"ל שהתירוץ עולה גם לפי דיעה זו, וצריכים לומר א"כ, דהם ב' תירוצים שונים.

ביאור הדבר: לפי הרמב"ן הרי תוכן התירוץ הוא, דקריאת שם בלי מעשה על דבר שאינו שלו, אי"ז קריאת שם, משא"כ אחר יאוש הבעלים כן הוה קריאת שם, והיינו שהמדובר הוא מתי נק' קריאת שם ומתי לא נק' קריאת שם, אבל לא מדובר כאן ב'כח' שצ"ל להגנב כדי לשוויות לאותו חפץ 'הקדש' או 'אברזין' וכיו"ב. משא"כ לפי התוס' הרי תוכן התירוץ הוא שכדי שלהגנב יהי' הכח לשוויות לחפץ זה שם 'הקדש' או 'אברזין' צ"ל יאוש הבעלים קודם.

[ואכן, ידועים דברי הגר"ח ז"ל (בחידושיו על הש"ס) בתירוץ קושיית המפרשים בסוגיין - דאף אם נאמר דתרומת הגנב חלה מחמת שינוי השם, הרי רק החלק שתרם נשתנה שמו, ושאר התבואה לא נשתנה שמו, וא"כ לא קנאו הגנב, וא"כ הוה תורם משלו על של אחר, שדינו שאינו תרומה!? ומתרץ, דלפי התוס' שע"י יאוש הבעלים יש להגנב הכח להקדיש ולתרום, נמצא, דע"י היאוש כבר נהי' כל התבואה קצת ברשותו, ושוב אפשר לו תרום על כל התבואה עיי"ש.

ועכ"פ יוצא מדבריו, דהפשט בתוס' הוא שע"י היאוש יש להגנב כח ורשות בהחפץ להקדישו וכו'. משא"כ להרמב"ן י"ל, דאין זה הפירוש, אלא שהיאוש פועל שהקריאת שם שלו תיקרא 'שם' אמיתי כנ"ל].

ועפ"ז מבואר מדוע להרמב"ן בשעה שיש 'קיצוע' כבר לא יועיל תי' זה, דהיות שהי' גם 'מעשה' שוב לא צריכים להיאוש שיקרא שינוי השם. משא"כ להתוס', היות וקיצוע בעוצבא אינה פועלת כלום באמת (הואיל ועוצבא א"צ קיצוע כדברי הגמ' כנ"ל), א"כ אי"ז נותן להגנב שום 'כח' בהחפץ, ועדיין צריכים ליאוש הבעלים עבור 'כח' זה.

ה. ונראה פשוט, דגם פלוגתא זו בין הרמב"ן ותוס' מתבאר בטוב טעם ע"פ מה שהבאנו לעיל בביאור פלוגתתם בענין באיסורא אתא לידיה; דהרי שיטת הרמב"ן הוא דלמ"ד יאוש אינו קונה הרי 'לאו כלום הוא' כנ"ל, וא"כ מובן מדוע לא הי' יכול לפרש כאן כתוס', שהיאוש פועל ליתן להגנב כח ורשות בהחפץ להקדישו וכיו"ב, דהרי - כנ"ל - היאוש לא יכול לפעול שום דבר אמיתי בהעברת הדבר הנגנב אל הגנב. ולכן פירש (בב' התירוצים) שהיאוש פועלת רק דבר חיצוני - שה'שם שקרא לו הגנב יחשב 'שם'.

משא"כ לפי התוס', ששיטתו הוא - כנ"ל - דהא דיאוש אינו קונה הוא (רק) מחמת שאין בכחה להפקיע החיוב שבה, אפ"ל דהיאוש כן פועל איזה העברה וכח להגנב בהחפץ (ושלכן - כנ"ל - יכול היאוש להצטרף עם השינוי מעשה קטן, או שינוי השם לפי השיטה הראשונה בתוס'), ואשר לכן בכחו אז לחול עליו שם אברזין כמשנ"ת.