רב ושליח בבריטון ביטש ור"י בתו"ת ליובאוויטש
איתא בפסחים (ה, ב) "לפי שנאמר, שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה", ופרש"י ד"ה "לפי שנאמר ולא יראה לך": "אבל אתה רואה בגבולין של אחרים, כגון נכרי וגבוה". ודייק ה'פני יהושע' מלשון רש"י, דדוקא חמץ של נכרי הנמצא ביד ישראל אינו עובר בב"י וב"י, אבל חמץ של ישראל חבירו, הנמצא ביד ישראל, עובר עליו בב"י וב"י, אף שאינו שלו ולא קיבל עליו אחריות. וכן הוא שיטת הגר"א באו"ח (סי' תמג).
ברם, רוב הפוסקים סוברים שאינו עובר על חמץ של ישראל אחר, אלא רק אם קיבל עליו אחריות, דגם חמץ של ישראל נתמעט מהדרוש ש"שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". וכן הוא שיטת אדמו"ר הזקן (סי' תמג, ז).
ולפ"ז צ"ע בלשון רש"י שנקט "אבל אתה רואה בגבולין של אחרים כגון נכרי", (עיין בצל"ח).
ויש לומר על פי מש"כ אדמו"ר הזקן (סי' תמג, ז) שאם נמצא בידו חמץ של ישראל אחר, אע"פ שלא קיבל עליו אחריות, צריך הוא לבערו, ואינו עובר עליו בב"י וב"י, והטעם לכך הוא, משום דכיון שבעל החמץ עובר עליו כאשר החמץ שייך אליו, לכן צריך (מחזיק החמץ) לבערו, כדי למנוע ממנו איסור ב"י וב"י, וכדכתיב: "כל ישראל ערבים זה בזה". והענין ד"כל ישראלים ערבים זה לזה", הוא חידוש של אדמו"ר הזקן שלא הוזכר באחרונים.
ו'הפרי חדש' כתב, דלמדו דין זה מהשבת אבידה*, דכמו שצריך להשתדל למכור את החמץ קודם זמן איסורו בכדי להציל ממון חברו, כמו"כ צריך לבערו בזמן איסורו כדי להציל את נפשו מהעבירה. והשוני מחידוש אדמוה"ז הוא, שאם הוא רק משום השבת אבידה, אזי הוי רק מצוה שיש עליו להשתדל בעבור חברו, אבל אין זה מחייב אותו (כ"כ) באם לא קיים המצוה. אבל באם הוא מדין ערבות (כפי שכתב אדמוה"ז) אזי הוא דומה לדין ערב בדיני ממונות, דגדר ערבות הוא התחייבות שהערב חייב לשלם כשהלוה לא משלם את חובו להמלוה, וגם, שהחיוב הוא באותו ענין שנתחייב הלוה, דהערב עומד במקומו ממש.
ובנדו"ד, כשבעל החמץ לא מבער את חמצו ועובר עליו בב"י, אזי מדין ערב נופל החיוב של 'בל יראה' גם על מי שהחמץ נמצא בידו, ועכשיו (גם) הוא מחויב לבער את חמצו של חברו. דכן הוא גם בדין ערבות בברכות המצות, דאם כבר יצא ידי חובתו יכול לברך עוד הפעם להוציא אחר שעדיין לא יצא, ולא נחשב כברכה לבטלה, משום דכיון שיש חיוב על ישראל אחר, אזי מדין ערב נחשב כאילו גם הוא עדיין לא יצא ידי חובתו, עיין אדה"ז (סי' קסז וקצז ס"ו) ושם כתב דדין ערבות הוא מדין תורה. (ועי' שו"ע אדה"ז סי' תלב קו"א סק"ב "חייב כו' משום ערבות").
ועפ"ז יובן מה שרש"י כתב "כגון נכרי", היות שלשון הגמרא היא: "..אתה רואה של אחרים", משתמע מיניה דהוי היתר גמור מן התורה לראות תחת ידו חמץ של ישראל אחר, וזה אינו, מכיון שישראל 'ערבים זה לזה', ולכן הוא ערב לישראל חברו על חמץ שלו, ומתחייב מדין ערבות באיסור ב"י וב"י. ולזאת נתן רש"י דוגמא לחמץ של אחרים שהוא "כגון נכרי", דאזי הוא היתר גמור לראות חמצו מדין תורה.
וכל הנ"ל יומתק גם לפי מה שנקט רש"י הלשון "כגון", דלכאורה הול"ל אתה רואה של אחרים "היינו נכרי", דמשתמע מיניה דכוונת הדרשה הוא להתיר אך ורק של נכרי, ולא ישראל חברו, וכשיטת הפנ"י והגר"א. אבל לשון "כגון", פירושו הוא שזה דוגמא בעלמא, ולא בא לפרש שהמעוט הוא דווקא בשל נכרי, דבאמת גם בשל ישראל נתמעט ואינו בכלל האיסור מצד עצמו, ולכן אם באמת לא מבער חמצו של חברו, לא שייך בו גדר עונש מלקות (אפי' אם עשה מעשה עיין רמב"ם הל' חו"מ פ"א), אע"פ שפשע מצד הערבות שלו ויש בו גם "ענין" של איסור בל יראה.
ויש להעיר מלקו"ש (חלק לט ע' 184) שכתב שם חקירה במצות הוכח תוכיח, ובאיסור לפני עור, באם הוא דין כללי לכל המצוות, או שהוא דין פרטי בכל מצוה ומצוה, ונחשב כאילו חטא באותה מצוה שנכשל בה חברו.
*) גם אדה"ז כתב בסעי' ח שצריך למוכרו רק משום השבת אבידה, והמבואר בפנים הוא שצריך לבערו לגמרי. המערכת.
Download PDF