איתא בפסחים (קב, ב): "אמר רב ששת: אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מ"ט, אר"נ בר יצחק: לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולא, והא תניא הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואח"כ אומר הבדלה על הכוס, ואם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. אין לו שאני. והא יו"ט שחל להיות אחר השבת דאית לי', ואמר רב יקנ"ה . . והא יו"ט ראשון דאית לי', ואמר אביי יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז, אלא הבדלה וקידוש חדא מילתא היא, ברהמ"ז וקידוש תרי מילי נינהו". עכ"ל.

וברשב"ם ד"ה "דאית לי' וקאמר רב יקנ"ה" כתב, וז"ל: "קס"ד ביו"ט הראשון של פסח שחל להיות אחר השבת עסקינן, דאית לי' כוסות הרבה, דתנן לעיל אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות". עכ"ל. וכ"ה בד"ה "והא יו"ט ראשון דאית לי'", דכתב: "דאפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות". עכ"ל. והקשו שם בתוד"ה "דאית לי'", וז"ל: "וקשה, דהא כל ד' כוסות צריכי כל חד למילתי'" [ולכן הוה כמו אין לו], ולכן פירשו באופן אחר.

וצ"ב פלוגתת התוס' והרשב"ם. ואואפ"ל, דהנה באיסור 'אין עושין מצוות חבילות חבילות', יש לחקור בגדר האיסור, האם הוא מצד כשעושה המצווה באופן דחבילות חבילות חסר בקיום ועשיית המצוה, היינו מצד החפצא דהמצוה. וע"ד מש"כ הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח (פ"ב, ח), שאין מקריבין קרבן שאינו מן המובחר, שחסר בהחפצא, דהקרבן צ"ל ממבחר קרביך. ועד"ז כשעושה מצווה באופן דחבילות חבילות, חסר בהחפצא דהמצווה. או י"ל באופן אחר, שהחסרון דעשיית מצוות חבילות חבילות, הוא מצד שהגברא מזלזל בקיום המצוה, ועושה אותה קבע.

והנה הרשב"ם כתב בד"ה "חבילות חבילות" וז"ל: "דמחזי עלי' כמשוי". וי"ל, דס"ל דחסר בעצם חפצא דהמצווה, דקיום מצוה לא צ"ל באופן דמשוי, ומכיון שעשה המצוה חבילות חבילות, הוא עשאם משוי עלי'. אמנם תוס' במו"ק (דף ח( כתב, דאין עושין מצות חבילות חבילות, משום שאין לבו פנוי בעשיית המצוה, דאינו חסר בהחפצא, אלא שחסר בהקיום מצד הגברא, דאין לבו פנוי. וי"ל דמבאר בזה, דזה דמחזי עלי' כמשוי, דמכיון דאין לבו פנוי בעת קיום מצוה, הרי"ז גופא מראה דהוה כמשוי - עניין זלזול במצוה.

וביאור שקו"ט הגמ' תלוי בב' דרכים הנ"ל, דהגמ' הקשתה אהא דאין עושין מצות חבילות חבילות מהברייתא דמשלשן כולם לאחוריו. והגמ' מתרצת: אין לו שאני. דלפי הרשב"ם דהאיסור לעשות חבילות חבילות הוא מצד החפצא דהמצוה, א"כ הא דהגמ' מחדשת דאין לו שאני, פירושו דהתירו לעשותן חבילות חבילות, דאין לו, אבל לא שמלכתחילה אין כאן האיסור דחבילות חבילות, רק דהוה חידוש דבאין לו התירו האיסור כנ"ל.

אמנם לדעת התוס', דכל האיסור הוא משום שהגברא מראה דהוה כמשוי, א"כ באופן דאין לו שני כוסות, אז הרי אין האדם מראה דהוה כמשוי עליו, דהרי בכלל אין לו כוס אחרת, ואיך מראה ע"ז שמזלזל במצות. ולפי זה תי' הגמ' דאין לו שאני, אינו שיש כאן חידוש שמתירים האיסור דחבילות חבילות, אלא שכשאין לו הרי אז מלכתחילה אין כאן האיסור עושין מצות חבילות חבילות, וכמשנ"ת.

והשתא י"ל לדעת הרשב"ם, דהשקו"ט דהגמ' כ"ה: אחרי שהגמ' חידשה דמתירים האיסור דאין לו, הקשה הגמ' מיום א' דפסח, דמוכח שאין בכלל האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות, דהרי יש לו כוסות הרבה, דאפי' עני שבישראל נותנין לו הגבאי צדקה ד' כוסות, ובאופן כזה הרי לא נתחדש כלל דישנו היתר לעשות חבילות חבילות, וע"כ הוא צריך לעשות מצות חבילות. ואף שכל כוס הוא מיוחד לענינו, מ"מ זה גופא שיש לו הרבה כוסות יין, ומ"מ צריך לעשותן חבילות, הרי מוכח מזה גופא פירכא על רנב"י, ואין איסור לעשות מצות חבילות חבילות.

אמנם לתוס' דתי' הגמ' הנ"ל - אין לו שאני, הוא לא "חידוש" שנתחדש דהותר האיסור דאין לו, אלא שלא שייך כלל האיסור כנ"ל, א"כ הוקשה להם שפיר, דאם בעינן כל כוס לענינו, הרי אז ג"כ הוא בדיוק כמו "אין לו" בפועל כוס שני, דהרי ג"כ אינו מזלזל בהמצות, ואינו מראה דהוה כמשוי עליו, וא"כ ע"כ אאפ"ל הפי' בגמ' דביום א' יש לו כוסות מחמת שיש לו ד' כוסות, אלא כפירושם, מפני שבדרך כלל מכינים הרבה.