גמ' קידושין (ז, ב): "ההוא גברא דאקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא". ומביאה הגמ' ב' אופנים לפרש פלוגתתם: א. דכל הפלוגתא היא רק כשאמר לה ששווין סכום מסוים - "חמשין" - דאז ס"ל לר"י ד"לא סמכה דעתה" באם לא תהי' שומא, משא"כ במקרה "דאמר לה בכל דהו כו"ע לא פליגי דל"צ שומא". ב. ד"בכל דהו נמי פליגי", משום דס"ל לר"י דשו"כ צ"ל ככסף, ולכן "מה כסף דקייץ אף שו"כ נמי דקייץ וכו'".

ובהמשך הגמ' (ח, א) מביא ר"י ראי' לשיטתו מהא "דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום, עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זו בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי", ומפרש כוונת הברייתא, דברישא לא הוה פדיון משום "דלא נישומו" (ל' רש"י), משא"כ בסיפא הוה פדיון משום דהי' שומא (יעויין בהמשך הגמ' איך דוחה רבה ראי' זו וכו').

ונחלקו הראשונים בכוונת ראי' זו; האם הוה ראי' לדעת ר"י ע"פ אופן הראשון בגמ' בביאור שיטתו, או ע"פ אופן השני; דהתוס' כתבו "ללישנא קמא מייתי ראי'", משא"כ מדברי הרשב"א מבואר דס"ל שהראי' היא לשיטת ר"י ע"פ אופן השני.

ויסוד הפלוגתא היא, האם זה שאומר "עגל זה לפדיון בני וכו'", דומה להדין דהמקדש בשיראי ואמר בכל דהו, או שדומה יותר למי שאמר ששוין חמשין; דבאם דומה יותר להמקרה דכל דהו, אז מובן דהוה ראי' לאופן השני – דפליגי רבה ור"י גם בכל דהו – משא"כ באם דומה למי שאמר דשוה חמשין, אז הוה ראי' רק לאופן הראשון – דפליגי במקרה דשוה חמשין.

ובזה פליגי: דהתוס' ס"ל שדין זה דומה למי שמקדש ואומר ששוה חמשין, והביאור בזה (עפמש"כ בתוס' הרא"ש, ועד"ז (לכאו') במהרש"א), דהיות שלפדה"ב מוכרח ליתן לכהן שיעור של חמש סלעים, לכן אע"פ שלא אמר כן בפירוש, מ"מ הר"ז כאילו אמר שנותן העגל (או הטלית) ששוין חמש סלעים, ולכן הרי"ז דומה להמקדש כו' ואמר דשוו חמשין, משא"כ הרשב"א ס"ל (כנראה), דהואיל ולא פירש שוויות העגל כו' לכן דומה יותר להמקדש ואומר בכל דהו. וצלה"ב במה פליגי.

ולכאו' י"ל, דפליגי בביאור סברת ר"י – לאופן הראשון – דבכל דהו ל"צ שומא, דיש לפרשו לכאו' בב' אופנים: א. דבמקרה כזה ל"צ בכלל ל'סמכה דעתה', והיינו, דרק כשמזכיר שוויות של איזה סכום צריכים סמיכות דעתה של האשה ע"ז, משא"כ בכל דהו ל"צ סמיכות דעתה בכלל, ומספיק מה שמקבלת הקידושין. ב. דבמקרה כזה בודאי ישנה סמיכות דעתה על השוויות של החפץ שבו מתקדשת.

די"ל, שהתוס' ס"ל כאופן הראשון, ושלכן ס"ל (בהמשך הגמ') דאע"פ שגבי הדין דקידושין לא צריכים לסמיכות דעתה במקרה דכל דהו, מ"מ גבי פדה"ב כן צריכים להסמיכות דעת גם במקרה שלא פירש סכום השוויות (כנ"ל), משא"כ הרשב"א ס"ל כאופן השני', שכן הי' סמיכות דעת היכא דלא פירש סכום, ושוב מהני סמיכות דעת זו גם בדין פדה"ב.

ב. ובאמת מצינו כעין פלוגתא זו בין רש"י לתוס' בסוגיין; דעל דברי ר"י (לאופן הראשון) דבכל דהו ל"צ שומא מפרש רש"י "דל"צ שומא, דבציר מפרוטה לא שוו", ומדוייק מזה, דס"ל דהא דל"צ שומא הוא משום שכן בטוחה שעכ"פ יש כאן שוויות של ש"פ, ונמצא דיש כאן סמיכות דעת שלה, משא"כ מדברי התוס' (בד"ה ור"י אמר, ועד"ז בד"ה אף שו"כ דקייץ) מדייקים האחרונים, דפליגי על רש"י וס"ל שגם כשיש כאן ספק באם ש"פ או לא, מ"מ ס"ל לר"י דל"צ שומא, ונמצא דאכן לא הי' בזה סמיכות דעתה בכלל.

ונמצא, דהתוס' לשיטתייהו קאזלי (עפמשנ"ת), דלר"י באמת לא בעינן סמיכות דעתה בכלל (היכא דלא פירש סכום), ושלכן ס"ל דבפדה"ב כן צריכים לסמיכות דעת גם היכא דלא פירש, וכנ"ל.

אמנם, שיטת הרשב"א לא יכולה להתפרש בדיוק כשיטת רש"י; דאע"פ שביסוד הדבר שווין הן, דלשניהם הרי גם לר"י במקרה דכל דהו איכא סמיכות דעתה (דלא כתוס' כנ"ל), מ"מ חלוקים המה בפירוש האי סמיכות דעת; דלרש"י הרי הסמיכות דעת הוא מחמת זה ד"פחות מש"פ לא שוו", והרי עפ"ז כבר א"א לומר דבדין עגל זה כו' לפדה"ב יש סמיכות דעת, דהרי שם צ"ל שווי גדול, וא"א לומר סברא זו (וע"כ - לכאו' - דרש"י יפרש ראיית ר"י מעגל זה כו' על אופן השני בגמ' – כפירושם של התוס' ודלא כהרשב"א), משא"כ הרשב"א ס"ל - י"ל - דהא דלר"י יש סמיכות דעת היכא דלא פירש, הוא משום דהאשה סמכה דעתה לדבריו של האיש שרוצה לקדשה בחפץ זה, וא"כ בודאי יש בחפץ זה השוויות הנצרכת עבור הקידושין, וא"כ עד"ז י"ל גם בפדה"ב - שהכהן ג"כ יש לו אותה סמיכות דעת - שבהעגל איכא השוויות הנצרכת עבור הפדיון.

ויסוד החילוק בין רש"י להרשב"א י"ל, שהוא בפירוש דברי הגמ' "דאמר לה בכל דהו"; דרש"י מפרש שהמקדש אמר "התקדשי לי בהן כמו שהן וכו'", משא"כ הרשב"א כתב "ולאו דוקא בדאמר לה בפירוש בכל דהו, אלא נתן לה סתם היינו בכל דהו וכו'", ונראה, דמזה נובע ההבדל בשיטתם; דלרש"י כן נוגע שיהי' לה איזה סמיכות דעת על השוויות של חפץ זה גופא, דזהו הפירוש במה שאמר האיש בעת הקידושין "בכל דהו" - שמדבר על השוויות של החפץ, משא"כ להרשב"א, הרי הסמיכות דעת ל"צ להיות על החפץ בפרטיות, אלא על מעשה הקידושין, שבד"מ ה"ה "סמכה דעתה" שהחפץ יש בו השוויות בכדי להתקדש בה.

ג. והיוצא מכ"ז, דיש כאן בעצם שתי שיטות שהן שלשה; דבכללות יש כאן פלוגתא בין רש"י והרשב"א להתוס', האם לדעת ר"י (באופן הראשון), במקרה דכל דהו, יש כאן סמיכות דעת של האשה או לא (לרש"י ולהרשב"א יש, ולהתוס' אין), ובזה גופא פליגי רש"י והרשב"א מה היא סמיכות דעתה – שיש בהחפץ בודאי ש"פ (דעת רש"י), או שיש בהחפץ השוויות הנצרכת עבור הקידושין (דעת הרשב"א).

[ונפק"מ לגבי ראיית ר"י מעגל זה כו', האם הוה לדבריו לפי אופן הראשון (דעת התוס', ולכאו' דעת רש"י ג"כ), או לדבריו לאופן השני (דעת הרשב"א) כמשנ"ת].

והנה, ראיתי מבארים פלוגתת רש"י ותוס' שהבאנו - האם גם לר"י צריכים סמיכות דעתה שהחפץ ש"פ עכ"פ, או לא – ע"פ פלוגתתם לעיל (ג, א) בסוגיית חליפין, דרש"י גרס בגמ' ד"אשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה", משא"כ להתוס' צריכים להשמיט המלה "נפשה". פירוש: דלרש"י צריכים ש"פ בקידושין מחמת דעתה ורצונה של האשה - שאינה מסכימה להתקדש עבור פחות מזה, משא"כ להתוס' הרי הא דצריכים ש"פ הוא משום גדרי הקנין, ואין זה קשור עם דעתה ורצונה כלל.

ועפ"ז מבארים פלוגתתם גם בסוגיין: דלרש"י צריכים סמיכות דעתה – גם אליבא דר"י – עכ"פ לענין זה דהחפץ ש"פ, משא"כ להתוס' דהא דצריכים ש"פ אינו נוגע כלל לרצונה כו', לכן לא בעינן סמיכות דעתה ע"ז ג"כ.

ויש להוסיף בזה, דשיטת הרשב"א שם הוא – דלא ככו"כ הראשונים שם – ג"כ כשיטת רש"י שכן גורסים "נפשה", ועפ"ז מבואר היטב מדוע גם כאן הרי הרשב"א חולק על התוס' וס"ל (ביסוד הענין) כרש"י, שכן צריכים לסמיכות דעתה של האשה עבור הקידושין, משום דגם הוא ס"ל שצריכים סמיכות דעתה עבור הקניית נפשה כו' כשיטת רש"י שם (אלא דמ"מ פליג ארש"י כאן בביאור הסמיכות דעת כו' כנ"ל, אבל זה אינו נוגע לעצם שיטתם, דבעינן סמיכות דעתה להקנות נפשה כו').

ד. והנה, בביאור פלוגתת רש"י (והרשב"א) עם התוס' שם (בסוגיית חליפין בקידושין) כבר כתבתי (מעל גליונות אלו), דס"ל דתלוי בגדר קנין כסף; דלרש"י (ודעימי') הוה מדין שוויות ופירעון, ושלכן נוגע דעתה ורצונה להקנות את עצמה עבור הש"פ, משא"כ לתוס' הוה מדין מעשה קנין, ושלכן אין נפק"מ בדעתה ורצונה לענין השיעור דש"פ, אלא דהוה שיעור במעשה קנין של הקידושין, ואכהמ"ל (ויעויין בגלין העבר לרשימה מהסוגיות במכילתין עד הנה, שכתבתי לבאר איך שהראשונים – ובעיקר התוס' – אזלי לשיטתייהו בפלוגתא זו).

ועפ"ז נראה דיתבאר בטוב טעם ההבדל – לשיטת התוס' – בסוגיין בין קידושין כשלא הזכיר סכום השוויות (היינו בכל דהו), לפדה"ב כשלא הזכיר השוויות, דבקידושין ס"ל להתוס' דל"צ לסמיכות דעתה כלל, משא"כ בפדה"ב. והרי לכאו', כמו שבפדה"ב צריכים הסמיכות דעת עבור שיעור הה' סלעים המוכרחים, כן עד"ז בקידושין יש שיעור ש"פ המוכרח, וא"כ מדוע לא צריכים סמיכות דעת עבור זה (וכבר שקו"ט הרבה ביישוב קושיא זו)?

אלא דלדברינו נראה דהביאור פשוט: דיסוד שיטת התוס' דלא צריכים לסמיכות דעתה על הכסף הוא משום דס"ל שהדין דש"פ אינו קשור עם שוויות כלל, אלא הוה מעשה של קנין, ולזה לא צריכים (ואינו משנה) דעתה ורצונה, אמנם הדין בחמש סלעים בפדה"ב אינו (רק) ענין של מעשה קנין, אלא ענין של שוויות (ופירעון) שצריכים ליתן להכהן (וכדמוכח גם מהמשך הסוגיא, ששייך בזה "לדידי שוה לי וכו', ועוד), ושוב בודאי צריכים - גם לדעת התוס' - סמיכות דעת ע"ז כדין כל שוויות ופירעון דעלמא.