קידושין לג, ב: "איבעיא להו רכוב כמהלך דמי או לא. ת"ש טמא יושב תחת האילן וטהור עומד טמא. טמא עומד תחת האילן, וטהור יושב טהור. ואם ישב הטמא, הטהור טמא. וכן באבן המנוגעת. ואמר ר"נ בר כהן זאת אומרת רכוב כמהלך דמי. ש"מ".

וברש"י שם ד"ה רכוב כמהלך דמי - "רבו רכוב כמהלך דמי וצריך לעמוד מפניו". או לא - "כמהלך דמי אלא כיושב דבתרי' דידי' אזלינן והא קא יתיב".

וברש"י ממשיך שה"ג להך ברייתא בת"כ, ומביא הברייתא כמו שנעתקה בהגמ' שלנו (נעתק לעיל), ומסיים "ורישא דברייתא הכי איתא מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא, מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן כו'".

וברש"י ד"ה וכן באבן הנוגעת: "ואדם נושאה תחת האילן וטהור יושב תחת האילן לא נטמא הטהור עם שישב נושא האבן ואם ישב נושא האבן נטמא הטהור ואפי' הוא עומד". ובד"ה זאת אומרת: "מדקתני וכן באבן המנוגעת". ובד"ה רכוב כמהלך דמי: "דלאו בתרי' דידי' אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו דהא הכא לא בתר אבן אזלינן אלא בתר אדם הנושאה אזלינן, דאי בתרה דידה אזלינן אפילו לא ישב נושאה נטמא הטהור, דהא איהי מיתב יתבא בחיקו או בכתיפו של זה הנושאה".

והיינו שהשאלה ברכוב כמהלך דמי היא איך מגדירים המצב של הרב; האם הוא יושב כיון שהוא עצמו יושב, או שמכיון שיושב על בהמה המהלכת חשבינן לי' כאילו הוא מהלך - "דלאו בתרי' דידי' אזלינן אלא בתר בהמה הנושאתו", וחשבינן לי' כאילו הוא מהלך.

וזהו שמביאה הגמ' ראי' מאבן המנוגעת דהנוגע אינו מטמא מושבו אלא כשהוא יושב, וכן האבן המנוגעת שאינה מטמא מושבו אלא כשזה שנושאו יושב, וא"כ חזינן שמתחשבים עם זה שנושאה ולא בהאבן עצמה, דהא האבן נחשבת "יושב" כל הזמן. וא"כ כמו דאזלינן באבן בתר הנושאו להגדיר המצב של האבן האם הוא יושב או עומד, כמו"כ הולכים בתר הבהמה להגדיר המצב של הרכוב להחשיבו כמהלך.

והנה לפי גי' רש"י בהברייתא הנ"ל אין מצורע מטמא אלא כשהוא יושב ולא כשהוא עומד, וילפינן זה מהפסוק "מחוץ למחנה מושבו" - מושבו טמא, והיינו שאינו מטמא אלא כשהוא יושב.

אבל יש גירסא אחרת בברייתא הנ"ל - "טמא עומד תחת האילן וטהור עומד - טמא, טמא מהלך תחת האילן וטהור יושב - טהור", והיינו שאין המצורע צריך לישב כדי לטמא שאפילו הוא עומד ג"כ מטמא כל שאינו מהלך.

והנה לפי גי' רש"י הראי' מאבן המנוגעת אינה ראי' ישירה לרכוב כמהלך, שהרי באבן המנוגע אין השאלה האם הוא מהלך אלא האם הוא יושב, והראי' היא כנ"ל האם אזלינן בתר דידי' או בתר האדם הנושאו.

אבל לפי הגי' האחרת, שבמצורע ג"כ תלוי האם המצורע מהלך שאז אינו מטמא, א"כ הראי' היא ממש מאותו ענין, דכמו דבאבן המנוגעת חשבינן להאבן כמהלך אם נמצא על אדם שמהלך, ומשו"ה אינו מטמא, כמו"כ אדם הרוכב על הבהמה נחשב כמהלך.

והנה בגהש"ס מציין לתוד"ה כיון (יבמות קג, ב) ושמה מביא הגי' האחרת שטמא עובר טהור (אף שבהמשך התוס' מביא הל' יושב, אבל כנראה הכוונה על "עומד" כדמוכח שם).

ובהגהות הגר"א מציין לברכות (כה, א) ששמה ג"כ מובאת הגי' האחרת דמצורע מטמא מקומו גם כשהוא עומד כל שאינו מהלך, וברש"י שם מדגיש שזהו הגי' הנכונה - דכל שעומד במצורע הטהור טמא, וזהו לא כמו המבואר ברשי בקידושין, כמובא לעיל.

ולכאורה צ"ב למה גרס רש"י בסוגיין שמצורע מטמא דוקא כשיושב ולא כשעומד, דלא כהגי' במסכת ברכות שהכל תלוי אם אינו הולך וכל שאינו מהלך אף אם הוא עומד מטמא. ובפרט שכנ"ל, דלפי הגירסא הזאת א"כ הוי ראיית הגמ' דרכוב כמהלך דמי ראי' ישירה, דכמו דלענין נגעים נחשבת האבן למהלך, כמו"כ לענין כבוד רבו מקרי רכוב כמהלך. אבל לפי גירסת רש"י הראי' היא דכמו דלענין אבן הולכים אחר האדם הנושאה לחשבו עומד, כמו"כ לענין רכוב הולכים אחר הבהמה לחשבו מהלך.

ואוי"ל, דהנה זה שמצורע אינו מטמא כשהוא מהלך יש לחקור מהו הבנת ההלכה; האם הפי' הוא דהוא דין בטומאת מצורע, היינו דגזרה תורה דאין מצורע מטמא מקומו אלא כשהמצורע במצב דעומד ולא כשהוא מהלך.

או דהוא דין בהמקום, והיינו דכדי שהמצורע יטמא מקומו הוא דוקא כשנמצא במקומו באופן קבוע, אבל אם אינו נמצא במקומו באופן קבוע אלא הוא מהלך, א"כ אין זה באמת מקומו ומשו"ה אינו טמא.

והנה השאלה בדין רכוב כמהלך, פשוט שזהו שאלה האיך דנים מצבו של הרכוב, האם אמרינן שהוא נמצא במצב דיושב, או כיון שנמצא על בהמה המהלכת דיינינן לי' כאילו הוא מהלך.

והנה אי אמרינן שדין מהלך במצורע הוא דין בטמאת מצורע, והיינו דדוקא כשהוא עומד מטמא ולא כשהוא מהלך, א"כ מובן דראיית הגמ' מאבן המנוגעת לדין רכוב כמהלך לענין כבוד רבו היא, דכמו שאמרינן דבאבן המנוגעת אינו נחשב לעומד אלא אם זה שנושאו עומד ולא כשזה שנושאו מהלך, הנה כמו"כ אין הרוכב נחשב ליושב אלא כמהלך.

אבל אי אמרינן שיסוד השאלה במצורע הוא דין בהמקום, היינו דכיון שהוא מהלך אינו נחשב כקבוע במקום הזה ואין זה מקומו וממילא אין המקום טמא, א"כ שוב אין ראי' מאבן המנוגעת לרכוב כמהלך, דהא דאבן המנוגעת אינו מטמא כשזה שנושאה מהלך אין זה ראי' שהאבן מקרי מהלך דהרי אין אנו דנים על מצב האבן, אלא על יחס האבן להמקום, ופשוט דלגבי המקום מקרי מהלך כיון דאנו קבוע בהמקום.

אבל ברכוב כמהלך שאין הדיון על יחס הרכוב להמקום אלא על מצב הרוכב עצמו - האם הוא מקרי מהלך - א"כ שפיר אפ"ל דמקרי יושב ולא עומד.

והנה באמת גם לפי הגי' דאין המצורע מטמא אלא כשהוא יושב, ג"כ יש לחקור כנ"ל האם הוא דין בהמצורע או שהוא דין בהמקום - שאין זה מקומו אא"כ קבוע שם ע"י ישיבה.

ואולי ס"ל לרש"י דלפי הגי' דאין מצורע מטמא אלא כשהוא יושב, א"כ הוא דין בהמצורע, וממילא שפיר אפשר להביא ראי' מאבן המנוגעת לרכוב כמהלך כנ"ל, אבל לפי הגי' דדוקא כשעומד מטמא מקומו ולא כשהוא מהלך, א"כ (מסתבר לומר ש)אין זה דין בהמצורע עצמו אלא דין בהמקום, וא"כ אין ראי' כלל לשאלת הגמ' האם רכוב כמהלך, וא"כ ג"כ הגי' בהגמ' היא דאין המצורע מטמא אלא כשהוא יושב.

ואולי י"ל עוד בזה, דהנה בברכות (כה, א) "אתמר צואה עוברת, אביי אמר מותר לקרות ק"ש, רבא אמר אסור לקרות ק"ש. אמר אביי אנא אמינא לה, דתנן הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר - טמא, טהור עומד תחת האילן וטמא עובר - טהור . . ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הכא והי' מחניך קדוש אמר רחמנא, והא שייכא".

והיינו דאביי ס"ל, דכמו שלענין מצורע אמרינן דאם עובר אינו מטמא, כמו"כ בצואה עוברת מותר לקרות ק"ש, אבל רבא ס"ל דאין זה דומה, דלגבי מצורע "בקביעותא תלי' מילתא", אבל לגבי צואה עוברת בעינן והי' מחניך קדוש.

ולכאורה צ"ב מהי באמת הראי' על אביי ממצורע לענין צואה עוברת וכדחיית רבא.

ואולי הפי' הוא, דאביי ס"ל דיסוד הדין דמצורע כשהוא עובר אינו מטמא מקומו, הפי' בזה הוא שאין הוא נחשב במקום זה כיון שהוא עובר, וא"כ ה"ה לענין צואה - אין הצואה נחשבת בהמקום כיון שהיא עוברת, וא"כ אין זה מפריע ל"והי' מחניך קדוש".

אבל רבא דחה ראיית אביי, דהא דאין מצורע מטמא כשהוא עובר אין זה דין בהמקום אלא דין בהמצורע עצמו . וזהו "בקביעותא תלי' מילתא" [וברש"י שם ד"ה מושבו טמא - "מכאן אמרו דעומד נמי כיושב דמי דקביע, אבל מהלך לא קביע". והיינו דהגדר דעומד הוא כ"יושב", והיינו דין בהמצורע עצמו דאינו מטמא אלא כשהוא קבוע] אבל בצואה בעינן "והי' מחניך קדוש", ואין שום ראי' ממצורע דכשהוא מהלך אינו מפריע ל"והי' מחניך קדוש".

ואולי י"ל דרבא ג"כ מסביר להיסוד דאביי - דהגדרת הדין דמצורע שמהלך אינו מטמא מקומו הוא דין בהמקום לא בהמצורע, אבל דחייתו היא דאף דמצורע אינו מטמא אלא כשהוא עומד זהו משום דגזרה תורה דאינו מטמא אלא כשהוא קבוע בהמקום, אבל לענין והי' מחניך קדוש אפ"ל דכל שיש שם צואה - אף שאינו קבוע - חסר ב"והי' מחניך קדוש".

והנה איך שיהי' ההסבר ברבא, לכאורה בשיטת אביי מוכרחים לומר שלמד שגדר הדין דמצורע עובר אינו מטמא הוי דין בהמקום, דאל"כ אין ראיה כלל לצואה עוברת.

והנה הראי' מאבן המנוגעת להדין דרכוב כמהלך בהסוגיא דקידושין, הוא ראיית אביי, ואביי ע"כ ס"ל דהגדר של דין מהלך במצורע הוא דין בהמקום כנ"ל, וא"כ אין ראיה כלל להדין דרכוב כמהלך שהיא שאלה בהמצב של הרכוב עצמו ולא ביחס להמקום כנ"ל, וא"כ ע"כ צריך לגרוס "טמא יושב תחת האילן כו'", והיינו שסוגיית הגמ' נקטה הגי' דאין מצורע מטמא אלא כשהוא יושב, וזהו דין בהמצורע עצמו, וא"כ שפיר יש ראי' לרכוב כמהלך - אף שאין זו ראי' ישירה מ"מ יש ראי' דכמו שבאבן המנוגעת אזלינן בתר זה שנושאו להגדיר המצב של האבן שהוא עומד כמו"כ אזלינן בתר הבהמה להגדיר המצב על הרכוב להחשיבו מהלך.