1סוכה כה, א "שלוחי מצוה (רש"י: הולכים בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים) פטורין מן הסוכה (רש"י: ואפי' בשעת חנייתן)".

ובגמ' "מה"מ, דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן (רש"י: ואע"ג דהוא נמי במצוה טריד איצטריכי להו תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הו"א לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מקריאת שמע דטריד במחשבת בעילה), מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב. מאי משמע, אמר רב הונא כדרך, מה דרך רשות אף כל רשות, לאפוקי האי דבמצוה עסוק.

מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה וקא אמר רחמנא ליקרי (רש"י: וכי אינך יכול לכלול במקרא דרך מצוה עם הרשות והא דרך סתמא כתיב ומשמע נמי דרך מצוה וקאמר רחמנא ליחייב לקרות), א"כ לימא קרא בשבת 'ובלכת' מאי בשבתך ובלכתך, בלכת דידך הוא דמיחייבת הא בלכת דמצוה פטירת. א"ה אפילו כונס את האלמנה נמי, כונס את הבתולה טריד (רש"י: לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד), כונס אלמנה לא טריד (רש"י: ויכול לקיים את שתיהן), וכל היכא דטריד ה"נ דפטור אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד ה"נ דפטור (רש"י: האי דפריך משמע ליה דטרדתו פוטרתו לפי שאינו יכול לכוון את לבו והלכך אפילו טבעה ספינתו דטרוד בצערו ליפטר), וכ"ת ה"נ, והאמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן פאר, הכא טריד טירדא דמצוה (רש"י: ואשמעינן קרא דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו, אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר) התם טריד טרדא דרשות (רש"י: שאע"פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער)". עכ"ל הגמרא ורש"י בהנוגע לענינינו.

והנה לכאו' י"ל שיש חילוק בין רש"י בסוגיין ורש"י בברכות [שם בדף יא, א ודף טז, א יש אותו סוגיא דכאן בשינויים קלים] בביאור מסקנת הסוגיא כאן:

ובהקדם, שיש לבאר דין חתן שפטור מק"ש מצד טירדא שלמדים מובלכתך בדרך בב' (ג') אופנים:

א) הוא פטור, שיסודו ג"כ דין עוסק במצוה, היינו שמפסוק הראשון למדים דין עוסק במצוה ע"י מעשה (או עכ"פ ע"י הילוך שנחשב ג"כ כמעשה לשיטת רש"י שאינו מחלק ביניהם - וכ"ה שיטת הראשונים בברכות), ומפסוק הב' למדים דין עוד "שלב" בעוסק במצוה, שגם אם אין כאן מעשה אלא שהוא טריד במצוה, מ"מ פטור כיון שגם זה בכלל עוסק במצוה. והיינו שהפסוק הב' אינו דין חדש של טירדא, אלא הוא "המשך" מדין עוסק במצוה. שגם ע"י טירדא דמצוה נקרא עוסק במצוה. וכיון שיסודו הוא דין עוסק במצוה, מובן בפשטות למה דוקא טירדא דמצוה פוטר ולא טירדא דרשות.

ב) הוא דין חדש של טירדא, שהפסוק הראשון מלמד דין עוסק במצוה שהוא ע"י מעשה או הילוך, משא"כ טירדא אינו בגדר עוסק, והפסוק הב' מחדש לנו שיש עוד דין חדש של טירדא שפוטר מק"ש, ודין חדש זה הוא דוקא בטירדא דמצוה ולא טירדא דרשות - אבל אינו ענין לדין עוסק במצוה.

[ג) ואולי יתכן אופן ג', שגם הדין של עוסק יסודו הוא דין טירדא, היינו שבשעת שהוא עוסק במצוה הוא פטור משום שהוא טריד במצוה - אלא שבזה גופא יש חילוק בין טירדא ע"י מעשה לבין טירדא שלא ע"י מעשה, שלכן צריכים ב' פסוקים לב' סוגי טירדא. - ויסוד לזה י"ל ברש"י ברכות שכתב "עוסק במלאכת מצוה שיש בו טירדא" - ומשמע קצת שגם במלאכת מצוה הפטור יסודו הוא מדין טירדא2].

ולכאו' נ"מ לענין אם טירדא דמצוה פוטר מכל המצות: שלאופן הא' שהוא דין של עוסק, הרי כמו שעוסק במצוה הוא דין בכל המצות כמו כן טירדא דמצוה שהוא דין של עוסק ג"כ פוטר בכל המצות - וכ"ה באמת שיטת הרמב"ם פ"ד מק"ש ה"א "מי שהיה טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומק"ש, לפיכך חתן פטור מק"ש עד שיבא עליה לפי שאין דעתו פנוי' שמא לא ימצא לה בתולים", ומבואר דעתו שס"ל שדין טירדא הוא פוטר בכל המצות לא רק מקר"ש.

משא"כ לאופן הב' שהוא דין מיוחד של טירדא, י"ל שהוא דין דוקא בקר"ש שעיקרו כוונת הלב, משא"כ בשאר מצות אין ראי' שיפטר מצד טירדא דמצוה (אם אינו עוסק), כיון שי"ל שהוא פטור מיוחד בקר"ש כיון שאינו יכול לכוין. - וכ"ה שיטת ר"ת בספר הישר.

והנה הא דשלוחי מצוה פטורים מן הסוכה הוא דין של עוסק במצוה כפי פשטות הסוגיא. ולפ"ז צ"ב מש"כ רש"י לקמן כו, א. בהא שהולכי מצוה פטורים ביום ובלילה, שהוא "משום דטרודים ודואגים במחשבת מצוה ובתיקוניה", ולכן "פטורים מן הסוכה".

והנה ביאור זה בטעם הפטור בלילה, הוא דלא כשיטת התוס' (כה, א. ד"ה שלוחי) שכותב שמיירי באופן "דאי מטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות" - היינו שהוא באופן שא"א לקיים שניהם, ורש"י לא הזכיר מזה. ועד"ז הוא סברת המרדכי שכתב בשם הראבי"ה שהטעם שפטורים הוא "משום דכשנחים וישנים בלילה להנאתן יכולין לעסוק למחר טפי והוי הכל בכלל עוסק מצוה" - שהוא ג"כ ע"ד דברי התוס' שקיום מצות סוכה יפגע בקיום שליחותן שעושין.

ושיטת הר"ן כאן בטעם הפטור בלילה הוא משום שכל זמן שעסוקים פטורים מן המצות, משום טעם עוסק במצוה פטור מן המצוה - ואפי' אפשר לקיים שניהם - ולכן א"צ לטרוח וכמבואר בדבריו בארוכה.

אמנם מרש"י משמע שטעם הפטור הוא משום טירדא, ולכאו' אינו כמשמעות הסוגיא שמבואר הטעם משום עוסק במצוה (כמפורש לקמן כו, א).

והנה הי' אפ"ל שבאמת ס"ל רש"י כשיטת תוס', שעוסק במצוה פטור כל שאין יכול לקיים שניהם, ומיירי שבקיום מצות סוכה מבטלי ממצות, אבל מ"מ כדי לפטור ממצות סוכה צ"ל בכלל "עוסק במצוה", שהרי אם אינו עוסק עכשיו במצוה מהכ"ת שיפטר ממצות סוכה שחל עליו עכשיו, ולכן מפרש רש"י משום דטרודים ודואגים כו'" - שבזה כוונתו לבאר שכיון שטרודים כו' ה"ה בכלל "עוסק" במצוה, וממילא פטור אם הוא באופן שאינו יכול לקיים שניהם.

[ועד"ז אפ"ל במש"כ המרדכי, שהוא טעם למה נקרא בשם עוסק - כיון שעי"ז שנחים בלילה יכולים לעסוק למחר טפי כו' - אבל באמת אפי' שנקרא עוסק מ"מ פטור דוקא אם ע"י קיום מצות סוכה יבטל ממצות שעוסק בה, וכל טעמו הוא רק ליחשב בכלל עוסק].

ולפ"ז נמצא ששיטת רש"י [ומרדכי] הוא כשיטת תוס', שאין העסק פוטר רק כשא"א לקיים שניהם.

אבל לקושטא דמלתא, לא משמע כן בשיטת רש"י, שהרי במשנה סתם שפטור "בשעת חנייתן" בלי להתנות שהוא דוקא באופן שיבטל עי"ז מהמצוה, וכן לקמן בדף כו, א. כתב סתם שפטורין (מצד הדאגה והטירדה כו') בלי להזכיר שהוא דוקא אם יבטל עי"ז מהמצוה, ולכאו' אם ס"ל כשיטת תוס' הו"ל להזכיר זה.

ולכן נראה שרש"י ס"ל כאופן א' הנ"ל שדין של טירדא דמצוה שנתחדש אצל חתן הוא דין עוסק המצוה, שגם טירדא בכלל עוסק במצוה יחשב (ואינו דין חדש ופטור בפ"ע), וא"כ הרי הדין של טירדא הוא דין בכל המצות - שטירדא דמצוה פוטר מצד עוסק במצוה פטור מן המצוה. וזהו שמפרש רש"י בדף כו, א. שטעם פטור הולכי מצוה בלילה הוא מטעם דטרוד ודואג כו' - היינו הדין של טירדא דמצוה, שהוא גופא הדין של עוסק במצוה לשיטת רש"י.

ומדוייקים הדברים היטב בדברי רש"י כה, א. דהנה קושיית הגמ' שיפטר אם טבעה ספינתו בים כתב רש"י "האי דפריך משמע ליה דטרדתו פטרתו לפי שאינו יכול לכוון את לבו והלכך אפי' טבעה ספינתו דטרוד בצערו ליפטר". הרי שרש"י מפרש ההו"א שטבעה ספינתו יפטר משום הטירדא, ומדגיש שזהו סברתו של "האי דפריך" - היינו שס"ל כאופן ב' הנ"ל שהוא דין חדש של טירדא שפוטר מק"ש ולכן הקשה שא"כ ה"ה טבעה ספינתו בים ג"כ ליפטר מצד עצם הטירדא.

וע"ז מתרץ הגמ' שיש חילוק בין טירדא דמצוה לטירדא דרשות, וכתב רש"י "ואשמעינן קרא דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר", ולכאו' אינו מובן אריכות לשון רש"י, והו"ל לומר בקיצור, שכל הדין של טירדא שלמדים מקרא הוא דוקא במצוה, ומהו כל האריכות דלא מיחייב להסיר דעתו כו' אלא יעסוק בראשונה כו'?

ונראה לפי הנ"ל, שרש"י בא ללמד ההגדרה של דין זה של טירדא דמצוה שפוטר, שאינו דין מצד עצם הטירדא אלא הוא דין של עוסק במצוה (שמצד הטירדא נחשב עוסק במצוה) כאופן א' הנ"ל, וזהו שמאריך בלשונו, שגדר הפטור אינו שהטירדא פוטר, אלא הוא מדין עוסק במצוה - "דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זה הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה", וזהו שהאריך רש"י להגדיר שזהו גדר הדין.

ולפ"ז מהלך הסוגיא לפי' רש"י הוא: שאחר שדורש "לכת דידך הוא דמחייבת הא של מצוה פטור", הרי כיון שלמדים מכאן שחתן פטור, ובפשטות הטעם משום עוסק במצוה, א"כ אלמנה נמי כיון שגם שם הוא עוסק במצוה, וע"ז מתרץ שאלמנה אינו טרוד וממילא חייב3.

ומזה הבין המקשן שאין פי' הדרשא שפוטר חתן משום עוסק במצוה אלא משום טירדא, שאי משום המצוה הרי אין חילוק בין אלמנה לבתולה, וע"כ משום טירדא, וא"כ טבעה ספינתו בים נמי (וזהו שפי' רש"י "האי דפריך" וכנ"ל). וע"ז מתרץ שבאמת הטעם משום עוסק במצוה, אלא שצריך טרדא דמצוה כדי שיהי' בכלל עוסק במצוה ולכן אבל (וטבעה ספינתו) פטור כיון שאינו בכלל עוסק במצוה כיון שהוא רק רשות. וע"ז מתרץ, שבאמת הטעם הוא משום עוסק במצוה, ולכן דוקא בבתולה פטור משום טירדא דמצה. משא"כ אבל (וטבעה ספינתו) אינו טירדא דמצוה ולא שייך עוסק במצוה, ואלמנה אינו טרוד וממילא אינו עוסק במצוה.

ומש"כ לעיל בביאור דברי רש"י בדף כו, א - שבא לומר דמשום הטירדא הוא בגדר עוסק במצוה - לכאו' מדוייקים היטב בדברי אדה"ז סי' תרמ סי"ח "אבל מי שהולך לדבר מצוה . . א"צ לטרוח ולעשות סוכה . . שכל זמן שאינו בביתו והוא טרוד במחשבת המצוה ובתיקוני' ה"ז נקרא עוסק במצוה, וכל העוסק במצוה אחת א"צ לחזור ולחזר אחר מצוה אחרת, בעוד שהוא עוסק במצוה זו". - היינו שזהו גופא הטעם שנחשב עוסק במצוה - משום שהוא טרוד, וכנ"ל.

אמנם שיטת רש"י במסקנת הסוגיא דברכות י"ל שס"ל כאופן ב' הנ"ל, שהוא דין מיוחד של טירדא שפוטר (ולא מטעם עוסק במצוה): דהנה רש"י מבאר שם המסקנא "טריד טירדא דמצוה: וכיון דאנן מיעוטא בעלמא דרשינן פרט לחתן מסתייך אם ממעטת מיני' טירדא דמצוה".

ולכאו' ביאור דבריו: דהנה משמעות הדברים של רש"י הוא, שכיון שנתמעט חתן (היינו טירדא), הנה "אין לך בו אלא חידושו", שאין למעט אלא טירדא דמצוה ולא טירדא דרשות.

והנה אם הסברא נותנת שטירדא יפטור מק"ש (מצד העדר הכונה שלו במצבו העכשוי), הנה לכאו' מאי נ"מ טירדא דמצוה מטירדא דרשות - שהרי סו"ס טריד הוא ויפטר. וע"כ שהסברא נותנת שאין טירדא פוטר, והטעם משום שיכול להסיר הטירדא מלבו וא"כ מהכ"ת יפטר מק"ש מחמת טירדא אם יכול לסלק סיבת הפטור ויקרא ק"ש כדינו, וא"כ זה שחידשה תורה מחמת המיעוט ובלכתך - לכת דידך, שמ"מ חתן פטור מק"ש הרי הוא בגדר חידוש (שאין מחוייב להסיר הטירדא מלבו) - וע"ז קאמר רש"י (בביאור התי' על השאלה למה אבל דטבעה ספינתו חייב בק"ש) שכיון שהוא מיעוט בעלמא (- ולא סברא) מסתייך אם ממעטינן טירדא דמצוה ולא כל טירדא אפי' טירדא דרשות.

ולכאו' מוכח מזה שסברת רש"י כאן (לפי המסקנא) הוא שהפטור דטירדא הוא מצד הטירדא דפוטר, ולא מצד עוסק במצוה. שאל"כ למה לי' כל האריכות "מסתייך אם ממעטת מיני' טירדא דמצוה" - הרי כיון שבדין עוסק במצוה עסקינן, בודאי נתמעט מצד דין זה רק טירדא דמצוה, וע"כ שהוא דין בפ"ע של טירדא, ולכן צריך רש"י לפרש שמ"מ הוא דין רק במצוה ולא ברשות.

ולפ"ז יש לבאר שקו"ט הסוגיא שם, דהנה הלימוד למעט חתן יש ללמוד בב' האופנים (וכנ"ל) שהוא פטור משום מצוה (- עוסק במצוה) או שהוא פטור משום טירדא (אלא שיש בזה תנאי שיהי' טירדא דמצוה דוקא), ולכן כשתי' הגמרא שהוא דוקא לכת דידך, ס"ל למקשן שפי' הלימוד שהפטור הוא מצד (עוסק ב)מצוה דוקא, וכמשמעות הלימוד "לכת דידך", ולכן הקשה א"ה אפי' אלמנה נמי שיש ג"כ מצוה [וכמ"ש התוס' טז, א דאי משום טירדא שפיר, אבל אי משום מצוה אלמנה נמי ליפטר כיון שסו"ס הו"ע של מצוה4].

וע"ז מתרץ הגמרא שבאמת פי' הדרשא מצד טירדא, ובתולה טריד ואלמנה לא טריד. וע"ז הקשה מטבעה ספינתו אבל שלכאו' שם ג"כ טריד, וע"ז מתרץ שצריך טירדא דמצוה דוקא, והסברא כמ"ש רש"י שכיון שהוא מיעוטא דעלמא, מסתייך למעט רק טירדא דמצוה ולא טירדא בכלל.

ולפ"ז מוכח שרש"י שם ס"ל כאופן הב' הנ"ל.

[אמנם אכתי צע"ק לפ"ז, דהנה רש"י כותב בתחילת הסוגיא שם ד"ה ובלכתך בדרך פרט לחתן "ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא, דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא, אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך, וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא, אבל חתן דטירדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא לא אתמעוט". - הרי שלהדיא קורא לחתן "עוסק במצוה". ולאידך, נקט אותו סגנון דלקמן "מיעוט בעלמא היא"!

ואולי צריכים לפרש רש"י שם באו"א קצת, שס"ל כאופן ג' הנ"ל, שבאמת גם הטעם של מצוה יסודו הוא מצד טירדא, ובזה גופא יש טירדא שע"י עסק וטירדא שע"י מחשבה - שזהו החידוש של חתן, ואולי השקו"ט של הסוגיא הוא ע"ד הנ"ל, מהו פי' הלימוד של חתן שפטור (ודין עוסק בכלל), האם הוא דין של עוסק במצוה - וממילא אלמנה נמי, או שאפי' הוא דין של עוסק במצוה הרי הוא ג"כ קשור לדין של טירדא, שעצם הפטור של עוסק במצוה הוא מצד טירדא, וא"כ יש צד לומר שאפי' טירדא שאינו של מצוה (אבל דטבעה ספינתו) ג"כ י"ל שפטור, כיון שסו"ס יש בזה טירדא [אלא שלפ"ז צ"ב איך לומדים פטור זה מפסוק "לכתך - לכת דידך", שמהכ"ת למעט רשות - וכקושיית התוס' הרא"ש בהסוגיא בברכות שם].

וע"ז מסיק הסוגיא שם שהוא משום טירדא דרשות, וא"כ הוא דין של עוסק במצוה שיסודו הוא דין טירדא. ועצ"ע בזה.

ואם כנים דברים הנ"ל בהחילוק בין רש"י בסוגיין לרש"י בהסוגיא בברכות, אולי י"ל שתלוי בזה, שבסוכה הרי עיקר הסוגיא הגם שמדבר בק"ש, הרי רוצים לבאר דין פטור הולכי דרכים מסוכה - היינו דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ולכן עיקר הביאור של רש"י (ומסקנת הסוגיא) הוא בדין עוסק במצוה, וגם דין חתן יש לבאר ע"פ דין עוסק במצוה.

משא"כ הסוגיא בברכות5 שעיקרו לבאר (לא דין עוסק במצוה בכלל, אלא) דין חתן שפטור מק"ש, ושם נוגע (או - מספיק) להדגיש הדין של טירדא (או - שדין עוסק ג"כ יסודו הוא מדין טירדא). ועדיין יל"ע בזה.