א. מבואר בסוגיין (ב"מ ה, א) דר"ח ואבוה דרבי אפטוריקי פליגי בפלוגתת ר"ג וחכמים באם הודאה שלא ממין הטענה [טענו חיטין והודה לו בשעורין] מחייב שבועת מב"מ או לא; דר"ח סב"ל דמפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" נתמעט הודאה שלא ממין הטענה משבועה, ושוב אין מקור למעט העדאת עדים [היינו כשהלוה אינו מודה בעצמו, אבל עדים מעידים שחייב במקצת הטענה] משבועת מב"מ. ואבוה דרבי אפטוריקי סב"ל שמאותו פסוק נתמעט העדאת עדים משבועת מב"מ, ושוב ליכא מיעוט עבור הודאה שלא ממין הטענה, ולכן - סב"ל - אכן חייבים בשבועת מב"מ במקרה זה.

והנה בביאור פלוג' ר"ג וחכמים מצינו לכאו' ב' אופנים כלליים; דהנה התוס' בסוגיין (ד"ה והודה בשעורים) מביאים מה שמוכח מהסוגיא בב"ק (לה, ב) דכשחכמים אמרו "פטור" נכלל בזה - לא רק שפטור משבועת מב"מ, אלא - גם שפטור מלשלם השעורין שהודה בהן. אמנם בביאור דעת ר"ג שאומר "חייב" אין הדבר פשוט כ"כ, דיעויין בתוס' ב"ק (שם, ד"ה לימא) ובשבועות (מ, א. ד"ה והודה), שמביאים בזה ב' אופנים: א) שחייב גם לשלם השעורין כפי הודאתו "דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל" (ל' התוס' בשבועות). ב) "א"נ אע"ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג, אפ"ה חשיב ליה הודאה" (שם).

והיוצא מזה ב' דרכים בביאור פלוגתתם דר"ג וחכמים: דלאופן הא' הרי פלוגתתם לגבי עצם ההודאה באם נחשב להודאה לחייבו תשלומין או לא, וכתוצאה מזה פליגי גם באם מחייבו שבועת מב"מ או לא [ואף דהלימוד מהפ' הוא למעטו מהשבועה, צ"ל דהא גופא נלמד מלימוד זה - דמזה דמיעטו התורה משבועה למדים, דאכן אין כאן הודאה להתחייב כלל. יעוין בדברי מהר"י כ"ץ בשטמ"ק]. משא"כ לאופן הב' הרי פלוגתתם רק לענין שבועת מב"מ, באם הודאה שאינו מחייב ממון לפועל, בכחו לחייבו בשבועת מב"מ או לא.

ועל דרך הראשון מקשים התוס' (הנ"ל) דבאם לדעת ר"ג הרי באמת חייב בתשלומי השעורין, אז מנ"ל להגמ' שלדעת החכמים פטור, הלא אפשר דחכמים פליגי עליה רק לענין שבועת מב"מ, דסב"ל ש - אע"פ שההודאה מחייבו בתשלומין, מ"מ - אין בכח הודאה כזו (שלא ממין הטענה) לחייב שבועת מב"מ, דנתמעטה מקראי כנ"ל!?

ולכאורה יש להוסיף עוד קושיא; דאיך אפשר לומר דפליגי ר"ג וחכמים באם חייב בתשלומי השעורין או לא, ושפלוגתא זו מיוסדת אקראי, הרי מבואר ברש"י ותוס' (ב"ק שם) דהא דפטור מהשעורין שהודה עליהן הוא מדין מחילה או הודאה. והיינו, שהמלוה מחל לו על השעורין או הודה לו שאין לו חיוב זה (ובאחרונים כבר שקו"ט בההבדל בין ב' סברות אלו, יעויין בקצה"ח ועוד), וא"כ איך אפ"ל דשאלה זו - באם במקרה זה נקטינן שמחל לו או הודה לו - מיוסד על לימוד מפסוק, הלא השאלה הוא בסברא ובהערכת דיעות בנ"א, ואיך אפשר ללמוד דבר זה מקראי?

ב. והנה כ"ק רבינו זי"ע בלקו"ש (חכ"ד שיחה לחודש אלול) מבאר כו"כ פלוגתות בין ר"ג וחכמים איך שאזלי לשיטתייהו בשאלה כללית, והוא, באם העיקר בכל דבר הוא הכמות והחומר, או האיכות והצורה. וא' מהפלוגתות הוא פלוגתא זו דעסקינן ביה בדין הודאה שלא ממין הטענה; דחכמים סב"ל שמסתכלים על ה'חומר' וא"כ נמצא דהטענה היתה על מציאות של חיטין וההודאה היתה על מציאות אחרת (שעורין), ונמצא דההודאה לא הי' על הטענה כלל. משא"כ ר"ג מסתכל (תמיד) על ה'צורה' של הדבר, וא"כ הרי הטענה היתה על שוויות מסויימת של כסף (ואינו נוגע ה'חומר' של הטענה - חיטין), וההודאה היתה ג"כ על מקצת מטענה זו, היינו שוויות של כסף פחותה ממה שתבע הטוען יעויי"ש.

ונראה, דלפי הסברה זו יתורצו היטב הקושיות דלעיל; דהרי לפ"ז נמצא, דהא דמחייבו ר"ג בשבועת מב"מ הוא משום דמחשיב הטענה וההודאה כאילו הם באותו הדבר - שוויות של כסף - ומובן א"כ דלשיטה זו אכן לא הי' שום מחילה או הודאה על החוב, דהרי כן תובע את חוב, וא"כ בודאי מחוייב בתשלום זה שהודה - השעורין.

משא"כ לשיטת חכמים שהתורה פטרה - את זה שהודה שלא ממין הטענה - משבועה, הרי הביאור בזה הוא, דכן מחשיבים ההודאה שהוא בדבר אחר מן הטענה, ושוב, הרי על הודאה זו איכא מחילה או הודאה (של התובע), וא"כ פטור גם מהתשלומין.

ובאמת נראה לומר דהסברת רבינו בפלוגתת ר"ג וחכמים מתאימה רק לאופן זה (הראשון) בהסברת פלוגתתם - דפליגי גם לענין חיוב תשלומי השעורין - דלהשיטה דגם לר"ג יש הודאה או מחילה (של המלוה) על השעורין, אז איך אפ"ל דההודאה (של הלוה) הי' על טענת התובע, בה בשעה שאומרים שהתובע מחל להנתבע על הודאתו!? אלא ע"כ - לכאו' - דביאורו של רבינו נאמר ע"פ אותה שיטה דלר"ג מחוייב גם בתשלומי השעורין.

ג. ונראה להוסיף, דלפי ביאורו של רבינו יתורץ עוד דבר: דהנה בסוגיין מבואר (כנ"ל), דאיכא 'מיעוט' בפ' "כי הוא זה", ולר"ח (וחכמים) ממעטים מזה הודאה שלא ממין הטענה ולא העדאת עדים במקצת, ולאבוה דרבי אפטוריקי (ור"ג) ממעטים ממנו העדאת עדים ולא הודאה שלא ממין הטענה. ונשאלת השאלה מדוע בחרו חכמים אלו למעט דין זה ולרבות דין השני, וחכמים האלו בחרו להיפך? ובלשון הגמ' בכ"מ "מה ראו וכו'".

אמנם לפי ביאורו של רבינו מובן בפשטות; דר"ג וחכמים הוכרחו לפרש הפסוקים באופן כזה שיתאימו לשיטתם הכללית כמשנ"ת, ולכן הי' צ"ל דהודאה שלא ממין הטענה חייב לשי' ר"ג ופטור להחכמים, ושוב נשארה מיעוט להעדאת עדים לר"ג, ולא נשאר שום מיעוט לזה לשיטת החכמים.

[ואולי יש להוסיף ע"ד החידוד; דהנה מסוגיין נמצא דר"ח אזיל בשיטת החכמים נגד ר"ג, ולדברי רבינו הרי פירוש שיטה זו היא דריבוי הכמות (והחומר) גובר על האיכות (והצורה). ואולי יש לקשר זה עם הגמ' לקמן (פה, ב) "כי הוו מינצו ר' חנינא ור"ח א"ל ר' חנינא לר"ח בהדי דידי קא מינצית ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, א"ל ר"ח לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא ...", וממשיכה לספר "מעשה חייא", דהי' עוסק בכתיבת החומשים ומלמדם להתינוקות ועד"ז עם ששה סדרי משנה וכו'. ועכ"פ נראה מזה שעל מעלת ר' חנינא שכחו בפלפול שהוא לכאו' ענין של איכות, ענה ר"ח שמעלתו גדולה יותר, ולכאו' הרי תוכן מעלתו בכמות. והר"ז מתאים לזה שצידד עם החכמים נגד ר"ג בפלוגתא דעסקינן ביה כמשנ"ת מדברי רבינו].

ד. אלא דעדיין נשאר לבאר לפי האופן השני בפלוג' ר"ג וחכמים - דלשניהם ה"ה פטור מתשלומי השעורין, והפלוג' היא רק בדין שבועת מב"מ - דמדוע בחר ר"ג למעט דינא דר"ח (העדאת עדים) ולרבות הודאה שלא ממין הטענה, ור"ח בחר להיפך (וכבר ביארנו שביאורו של רבינו אינו מתאים לכאורה לדרך זה)!?

ואוי"ל הביאור בזה, ע"פ מה שחקרו האחרונים בגדר חיוב שבועת מב"מ, האם עיקר המחייב שבועה הוא עצם מעשה ההודאה של הלוה, או שעיקר המחייב הוא מה שנתחייב ע"פ הודאתו (ובזה גופא כמה אופנים ואכמ"ל).

ונראה לומר, דב' הפלוגתות קשורות לחקירה זו; דבאם עיקר המחייב שבועה הוא מה שנתחייב ע"פ הודאתו, אז מובן: א) שבמקרה שפטור מתשלומין על הודאתו אין מקום לחייבו בשבועת מב"מ. ב) ושגם ע"י העדאת עדים צריך להתחייב בשבועת מב"מ, דהרי ע"י העדאתם בודאי נתחייב בתשלומין של מקצת מהטענה.

משא"כ לפי דרך הב' - שעצם ההודאה מחייבו בשבועה - אז: א) יש מקום לחייבו בשבועה גם במקרה שמשום מה לא התחייב ע"פ הודאתו. ב) יש מקום לומר גם שרק מעשה של הודאה מחייבו שבועה, ולא העדאת עדים.

ועפ"ז יתבאר היטב [לדרך הב' בתוס' הנ"ל] יסוד הפלוגתות של ר"ג (ואבוה דרבי אפטורקי) עם ר"ח (וחכמים) בב' הפלוגתות דלעיל, ומדוע בחרו כ"א למעט מה שמיעט ולרבות מה שריבה.