בגליון העבר מביא הר' א.נ.ה.ס. החקירה הידוע בגדר עשית מלאכה בשבת אם האיסור הוא על הפועל או על הפעולה (היינו אם הציווי היא על האדם שיהא נח ושובת ממלאכה, או על עצם פעולת המלאכה בעולם). ומציין לדברי הגר"י זוין בספרו לאור ההלכה (עמ' ריד) שמוכיח לשיטת אדה"ז (בסי' רמג ס"א) דאמרינן יש שליחות לעכו"ם לחומרא בשבת (שזהו לא כדעת גדולי אחרונים דסברו דאין שייך שליחות בשבת מאחר דאיסור מלאכה הוא על הגוף), מוכח דס"ל דאיסור המלאכה היינו גם בעצם הפעולה. אבל יש להעיר ע"פ הידוע דבגדר השליחות יש בה כמה אופנים, ומהם ש"גוף השליח נעשה כגופו של המשלח" (עיין לקח טוב להגר"י ענגיל כלל א'), ומעיר ע"ז כ"ק אדמו"ר כמ"פ (ראה לדוגמא בלקו"ש ח"כ עמ' 303 הע' 16) שמל' אדה"ז בקו"א סי' רסג סק"ח משמע דס"ל כאופן הזה בגדר השליחות, דז"ל שם "הא קיי'ל שלוחו של אדם כמותו, וידו כידיו, וה"ז כעושה בעצמו ממש. . מה שחבירו מבעיר בשליחותו, ה"ז כאילו אוחז ידו של חבירו. . שנעשית כידו אריכתא", ע"כ (ועיין בספר כללי הפוסקים וההוראה להגר"י פרקש כלל יד ובהערות שם). ומאחר דכן הוא לש' אדה"ז בהדיא, נמצא דאף שלדעתאד"ז ישלע"ל אינו מוכח דס"ל דגדר מלאכת היא על הפעולה. דשפיר יש לומר דאם עשה אחר מלאכה בשבילו הרי ע"פ דין שליחות נעשה כאילו גופו ממש לא נח בשבת.

ואף את"ל דסו"ס יש לחלק בין גופו של המשלח (שבמציאות נח ושובת) למעשה השליח, אבל מאחר דאיירי כאן לחומרא עדיין לכאו' אינו מוכרח כדברי הגרי"ז הנ"ל. [ופרט לפי דבריו שם (בההערה) דמבאר בדברי אדה"ז בסי' רמג דהטעם על הדין זה עצמו דישלע"ל היינו "כדי שלא תהא השבת קלה בעיני העם ויבואו עשות בעצמם", לפי"ז לכ' אין זו נוגע לענין השליחות וגדריו, מאחר דעיקר הגזירה היא מטעם "שלא יבואו לעשות בעצמם" (אמנם יתכן דדוקא אם יש לזה גדר השליחות יגזרו רבנן, ועוד שעי"ז לכאו' הוסיפו חומרא דנמצא דאף בלי האמירה אם האחר עשה מלאכה בשבילו יהא אסור מטעם שליחות (כמ"ש אדה"ז בקו"א שם ד"ה והענין). אבל עדיין אין כוונתו ברורה, ועצ"ע).]