בגמ' שבת ה, ב: "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר . . בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי". והק' בתוס', דלפי בן עזאי שסובר מהלך כעומד דמי איך ייתכן להתחייב על העברת ד' אמות ברה"ר הרי עמד בינתיים לפני שהלך ד' אמות? ותי' המאירי (וכ"ה בריטב"א חדשים ושיטה להר"ן) "לא אמרה האומר אלא מרשות לרשות". דהיינו שרק כשמוציא מרה"י לרה"ר סובר בן עזאי מהלך כעומד אבל לא ברה"ר עצמה (ברמב"ן כאן ורשב"א לעיל ד, א, כתבו כן רק בדעת ר"ע דקלוטה כמי שהונחה).

והק' ע"ז השפ"א, דהוא תלמוד ערוך בכתובות לא, ב, שסובר בן עזאי מהלך כעומד אפי' באותה רשות. דאיתא שם "הגונב כיס בשבת חייב [על הגניבה הגם שבאותה שעה נתחייב אף על איסור שבת והי' צ"ל פטור מטעם קלב"מ] שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה". והק' הגמ' "ואמאי . . לימא הגבהה צורך הוצאה היא" [ואע"פ שאיסור גניבה ואיסור שבת לא חלו בבת אחת דלפני שהוציא כבר נתחייב אגניבה אבל הוצאתו התחילה בשעה שהגביהה וצ"ל פטור כדאיתא שם בגמ' לעיל]. ומתרצת הגמ' "הא מני בן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי" (חיוב שבת דעקירה לאו מחמת עקירה ראשונה דהגבהה אתיא ליה, אלא בעקירת גופו של פסיעה אחרונה כשיוצא מן הבית ובן עזאי היא [שסובר] מהלך כעומד דמי ועקירת כל פסיעה הויא עקירה והנחת הרגל היא הנחה הלכך קניה משעת הגבהה וחיוב מיתה בפסיעה בתרייתא קא אתיא ליה. - רש"י). הרי שבאותה רשות עצמה ג"כ אמרו שדעת בן עזאי היא שמהלך כעומד דמי?!

ותי' בקה"י (סי' ז) דהפי' מהלך כעומד דמי וכן קלוטה כמי שהונחה אליבא דר"ע אינה הנחה רגילה שהחפץ מונח באותו מקום ומשם נעקר עד שמניחים אותו במקום שני. אלא הפי' הוא שהחפץ מונח בכללות הרשות. (וז"ל: "ד"מ אדם ההולך בשוק נוכל לומר שהוא נמצא בשוק אבל לא יאמר שהוא נמצא באותו מקום מסויים שהעמיד רגלו שם לרגע דרך העברה וה"נ בדבר הנזרק באויר יתכן לומר על החפץ שעכ"פ הוא נמצא באותו רשות ושמקומו הוא ברשות זה אבל לא יאמרו שהוא נמצא באותה נקודה שעובר שם ברגע זה דרך בריחה"). ולכן סובר בן עזאי שבאותה רשות לא חשיב מהלך כעומד כי החפץ מונח באותו מקום שהי' קודם דהיינו בתוך הרשות ולא נעקר מאותה רשות שנוכל לומר עכשיו הונח במקום אחר. אולם כשמוציא לרשות אחרת אז נעקר מרשות הראשונה ונמצא מונח ברשות השניה וזה הוי שפיר עקירה והנחה להתחייב עליהן. והנה כשהוא נמצא ברה"ר ומעביר ד"א כיון שלא הונח במקום מסויים אין זה מפריע להעברתו דכדי להיפטר מהעברת ד"א צריך להיות מונח בתוך אותן ד"א. משא"כ בסוגי' דכתובות שאין נפק"מ באיזה נקודה נח כ"א שזה מונח ולזה מהני דינא דמהלך כעומד כדי להחשיב שזה בתוך הרשות ונמצא שלא נעקר רק בפסיעה האחרונה, ע"ש.

אמנם ביאור זה אינו ברור כ"כ דמי יימר שבכדי להיפטר מהעברת ד"א צריך דוקא הנחה על מקום מסויים בתוך אותן ד"א, ולמה לא תספיק הנחה כללית, דכיון שלא העביר באופן ישיר אלא נח באמצע אין זה העברה להתחייב עליה. ועוד הקשו על עצם סברתו - דקלוטה כמי שהונחה וכן מהלך כעומד הוי רק הנחה כללית בתוך הרשות - מהא דאיתא לקמן צז, ב "דתניא [זרק] מרה"י לרה"ר ועבר ארבע אמות ברה"ר רבי יהודה מחייב . . אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי יהודה שתים אחת משום הוצאה ואחת משום העברה". דבאותה זריקה הוציא מרה"י וגם העביר ד"א ברה"ר וסבר ר"י שקלוטה כמי שהונחה ולכן חייב גם על העברת ד"א דכשנכנס לרה"ר הוי כמונח ואח"כ עבר ד"א. ואם כדברי הקה"י שקלוטה כמי שהונחה הוי רק בכללות הרשות וכדי לחייב על העברת ד"א צריכה להיות עקירה ממקום מסויים והנחה אח"כ במקום מסויים אחר הרי כאן החפץ לא היה מונח במקום מסויים כ"א בכללות הרשות ובכל זאת מחייב ר"י על העברת ד"א. ובמאירי סוכה מב, ב כתב דלהעברת ד"א ברה"ר לא צריך עקירה ברה"ר ומספיקה עקירה ברה"י ע"ש ובתוצ"ח ס"ג, ועכ"פ מבואר מזה שלא צריך עקירה מנקודה מסויימת ברה"ר.

ונראה לבאר באופן פשוט שס"ל להני ראשונים בשיטת ב"ע שמהלך כעומד דמי הפי' הוא שזה כאילו הוא נעמד עם החפץ אבל אין זה הנחה גמורה. דבהנחה בעלמא כיון שנח נגמרה עקירתו הראשונה וכשיעקור שוב הוי עקירה חדשה. ואילו מהלך כעומד הוי רק הנחה מועטת ולכן לא נגמרה עדיין העקירה הראשונה. וסמך לסברא זו אפשר להביא ממ"ש הרשב"א בשם הראב"ד (בשטמ"ק כתובות שם) דלדעת ב"ע מהלך כעומד לא עדיף מעומד לכתף, והיינו כנ"ל שאין זה הנחה גמורה. וא"כ אפ"ל שעצם הכלל 'מהלך כעומד' קיים גם באותה רשות.

ומש"כ הראשונים שזה רק בשתי רשויות ולכן חייב על העברת ד"א ברה"ר, הכוונה בזה דכיון שמהלך כעומד אינה הנחה מוחלטת ולא נגמרה עדיין עקירתו הראשונה א"כ כשמעביר ד"א ברה"ר שפיר חייב דהעברתו נגררת בתר עקירה הראשונה ולא איכפת לן שהיתה הנחה מועטת באמצע. ורק כשמוציא מרשות לרשות אז בהגיעו לרשות אחרת נפסק הקשר לעקירה ראשונה וחשיב עקירה חדשה להתחייב עליה.

[ברשב"א שם בשם הראב"ד מצדד לומר דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברשות היחיד או מקום פטור כיון דלא עדיף מעומד לכתף. וכנראה הכוונה היא דכיון שהוי רק הנחה מועטת אינה נחשבת הנחה כ"א במקום שיש לו מחיצות ניכרות ואז ה"ז כאילו נקלט באותן מחיצות משא"כ ברה"ר שאין מחיצות לא אמר ב"ע, ועצ"ב.]

והנה בכתובות שם על הא דאיתא "הגונב כיס בשבת חייב . . הכא נמי לימא הגבהה צורך הוצאה" הקשו הראשונים דלמה אי אפשר לתרץ כדלעיל בגמ' דשאני התם דאפשר בלא הגבהה דכיון שאפשר להתחייב על שבת בלי אותה הגבהה אם יגרור ולא יגביה א"כ אין זה צורך הוצאה ואפשר להתחייב בה על הגניבה. ותי' הרמב"ן "דהא דאמרינן אי אפשר להנחה בלא עקירה הכי קאמרינן אי אפשר להתחייב על הנחה אי ליכא עקירה, הלכך משעת עקירה הוא דקא מתחיל להתחייב בנפשו . . הלכך בהגבהה דכיס נמי איכא למימר הכי דאי לאו ההיא הגבהה ליכא עקירה ולא מחייב". והיינו דכיון שבלי אותה הגבהה ליכא עקירה א"כ א"א לחלק בין חיוב שבת וחיוב גניבה. ואפשר לומר שכשהגמ' מת' "הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי" הכוונה היא שבכל פסיעה יש עקירה אף שהיא מועטת כנ"ל ונמצא שהיתה עקירה וא"א שוב לומר שבלא אותה הגבהה ליכא עקירה. ונמצא לפ"ז דהפי' בהא מני בן עזאי היא אינו שעל כל פסיעה היתה הנחה גמורה דלדעת הני ראשונים לא אמרו כן אלא בשתי רשויות, אלא שהיתה הנחה כלשהי ושפיר אפשר לחלק בין חיוב גניבה שחל בהגבהה ראשונה לבין חיוב שבת שיכול לחול גם בעקירות האחרות.

והנה הרי"ף הביא מ"ש ר"י לקמן מודה ב"ע בזורק וכתב הר"ן "נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביאה להא דרבי יוחנן דסבירא ליה הלכתא כבן עזאי". והק' ע"ז דהא אין הלכה כבן עזאי וא"כ איך פסק הרי"ף כמותו.

ומביא ראיה מסוגיא הנ"ל בכתו' דמביא שם את מימרת רבי יוחנן ואח"כ את ב"ע, והיינו שר"י בעצמו לא ס"ל כבן עזאי וכ"כ הרא"ש בס"ז. וע"פ הנ"ל אפ"ל שהרי"ף סובר שבאמת גם ר"י ס"ל כדעת ב"ע, ומ"ש שם בכתו' שהוא פליג עם בן עזאי היינו שאינו סובר שאפשר לחלק בין עקירה הראשונה לשאר הפסיעות שהיו רק הנחות מועטות דכיון שהוצאתו התחילה מיד בהעקירה אין הפסיעות אח"כ מפסיקות ולכן א"א לתרץ כמו שרצתה הגמ' בדעת ב"ע. וראה לשון הריטב"א שם (לפני שהביאה הגמ' דעת ב"ע) 'אין לנו לחלק בין עקירה גדולה לעקירה קטנה' וה"נ ס"ל להרי"ף שהיא דעת ר"י. אמנם אין זה מתרץ איך עצם סברת ר"י מסתדרת עם ב"ע ובזה עצ"ע. ויש להאריך בכ"ז.