איתא בגמ' ב"מ ו, א: "בעי ר' זירא תקפו אחד בפנינו מהו היכי דמי . . לא צריכא דשתיק מעיקרא והדר צווח מאי, מדאשתיק אודויי אודי לי' או דלמא כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהאי דשתיק מעיקרא, סבר הא קא חזו לי' רבנן". וכן בע"ב "ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורים בין טמאים המוציא מחבירו עליו הראי' . . תקפו כהן אין מוצאין אותו מידו".

והנה הגמ' הנ"ל בע"ב הרי היא ראי' להו"א בהגמ', ובפשטות היא סוברת דבכל מקרה של ספק אם א' תקף מחבירו הוא עכשיו המוחזק בו ואין מוציאין מידו. אבל מסקנת הגמ' היא תקפו כהן מוציאין מידו. והגמ' מביאה שם ראי' "מהספיקות (ספק פטר חמור) נכנסים לדיר להתעשר", עי"ש. ובמילא משמע שלאו דווקא בכל מקרה של תקפו אמרי' מוציאין מידו. עי"ש בכל הסוגיא.

והנה הרמב"ם בהלכות בכורות פ"ה ה"ג פוסק כהו"א בגמ', דבספק בכורות תקפו כהן אין מוציאין מידו. ולפי"ז אינו מובן מהי שאלת ר' זירא בגמ' להרמב"ם, דהרי אם המסקנא היא דבספק בכור, תקפו כהן אין מוציאין מידו, מה הו"א בשאלת ר"ז שמוצאין מידו?!

והנה יש כמה וכמה אופנים לבאר זאת אבל בעז"ה אנו נעמוד על סברא א' שמביא ה'שב שמעתתא' ש"ד פ"ה, דמביא שם שאלת רבים על הרמב"ם הנ"ל, דאיך פוסק כהו"א בגמ' דאספק בכור, תקפו כהן אין מוציאין מידו. הרי מסקנת הגמ' היא דמוציאין מידו? והביא תשובת בנו מוהר"ר יוסף דובער נ"י הכהן שיק, דמקשה על הגמ' כאן מה שמדמה ספק בכור לספק פטר חמור, וז"ל: "דמאי מדמה . . דבספק בכור לית להו לבעלים חזקת מרא קמא, שהרי מיד כשנולד ספיקו עמו, אם של כהן או של בעלים אבל בפדיון פטר חמור אית להו לבעלים חזקת מרא קמא", ומתרץ זה ע"פ מחלוקת רבה ור' הונא במסכת חולין דף ע' וז"ל: "דרבה לטעמי', בכור מכאן ולהבא קדוש, דהיינו משעת יציאת רובו, המיעוט שיצא חולין גמורים, וא"כ עכ"פ חזקת בעלים ממש אית להו במיעוט אשר יצא, וממילא כולו נגרר אחריו לפי שאי אפשר לחלקו ולומר מקצתו בכור ומקצתו אינו בכור . . אבל ר' הונא דס"ל למפרע קדוש, א"כ, אם הוא בכור, מעולם לא הי' לו חזקת מרא קמא, דבשעה שנולד ספיקו עמו וא"כ ליכא ראי' מספק פטר חמור לספק בכור. ומשום הכי ניחא הא דאמר אביי תנא דמסייע לך, והיינו לשיטתך דס"ל מכאן ולהבא קדוש שפיר יש להביא ראי' מהך דספיקות נכנסים לדיר להתעשר", עכ"ל.

עפי"ז מתרץ שאלתו על הגמ' וגם על הרמב"ם דכאן המ"ד של הגמ' הוא רבה, ורבה לשיטתי' בחולין דבכור מכאן ולהבא הוא קדוש ולכן גם בספק בכור יש חזקת מרא קמא ושפיר מדמינן לספק פטר חמור. משא"כ הרמב"ם שפוסק בהלכות בכורות פ"ד הט"ו כר' הונא דבכור למפרע הוא קדוש, אין דמיון בין ספק בכור לספק פטר חמור, דבספק פטר חמור הוי מוחזק, ובספק בכור אינו מוחזק. אשר ע"כ ליכא ראי' מספק פטר חמור, ולכן להרמב"ם לאו דוקא מסקנת הגמ' היא בתקפו כהן מוציאין מידו כי אין ראי' לזה, אלא א"ל דמסקנת הגמ' היא, דתקפו כהן אין מוציאין מידו, ולכן פסק כך הרמב"ם.

והנה לפענ"ד אפשר להוסיף ע"ז, דלא רק שלהרמב"ם אין ראי' מפטר חמור לבכור, אלא א"ל דגם יש חילוק יסודי ביניהם, שלכן יש חילוק בדיניהם, והחילוק ביניהם הוא כנ"ל, דבבכור אין חזקת מרא קמא, ובפטר חמור יש. וא"ל דסברת הרמב"ם היא, דרק כשיש חזקת מרא קמא אפשר לומר, דאם תקפו כהן מוציאין מידו. משא"כ אם אין חזקת מרא קמא, אמרינן תקפו כהן אין מוציאין מידו. ולכן בדין בכור אמרי' אין מוציאין מידו, דאין חזקת מרא קמא. משא"כ בדין פטר חמור אמרי' מוציאין מידו (כמובא בגמ' דידן). כי יש חזקת מרא קמא כנ"ל.

יוצא מזה, דלפי הרמב"ם יסוד החילוק בין אם פוסקים בתקפו מוציאין מידו או אין מוציאין, תלוי האם התופס הראשון נחשב מרא קמא או לא. ועפ"ז א"ל לפענ"ד דה"ה בתקפו א' בפנינו דיש כאן חזקת מרא קמא, כי שניהם באו לב"ד אוחזים בטלית יחד, ולכן א"ל כאן דמוציאין מידו, כי יש כאן חזקת מרא קמא. ועפ"ז אתי שפיר שאלת ר' זירא תקפו א' בפנינו מהו דהרי יש צד לומר דמוציאין מידו.