א. כתב הרמב"ם (שבת פי"ד ה"א) "ארבע רשויות לשבת רה"י ורה"ר וכרמלית ומקו"פ. איזו היא רה"ר מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהי' רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהי' עליו תקרה. ואיזו רה"י תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן, וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה .. ומבואות שיש להן שלשה כתלים ולחי ברוח רביעית .. כולן רה"י גמורה הן".

ולכאורה יש כאן כו"כ הבדלים בולטים בין איך שהרמב"ם הביא והגדיר רה"ר ורה"י לאיך שהביאן והגדירן הטור, המחבר ואדה"ז כדלהלן;

א) אחרי ההקדמה דד' רשויות לשבת וכו', מתחיל – הרמב"ם – להביא ולבאר דיני רה"ר ורק אח"כ מביא ומבאר דיני רה"י, משא"כ בטושו"ע ואדה"ז (וכן הוא בסוגיית הגמ' דילן ו, א) מביאים ומבארים תחילה דיני רה"י ורק אח"כ דיני רה"ר.

ב) הרמב"ם מחשיב 'מדברות ויערית' כרה"ר, משא"כ הטושו"ע כו' לא מזכירים מקומות אלו, ולאידך מגדירים ה'כרמלית' שהוא מקום ש"אינו הילוך לרבים", אשר בפשוטו הר"ז כולל מקומות אלו (וכבר האריכו הנו"כ – וגם כ"ק רבינו זי"ע ברשימותיו – איך להתאים שיטת הרמב"ם בענין זה עם דברי הגמ' בסוגיין (ו, ב) בענין מדבר, ואכ"מ).

ויש להוסיף בזה, דלא רק שהרמב"ם מנה 'גם' מדברית ויערות בתוך סוגי רה"ר, אלא דהקדימם לשאר סוגי רה"ר, וכאילו נאמר שלשיטתיה הרי הם 'עיקר' גדר רה"ר, בה בשעה שלשאר השיטות אינם בגדר רה"ר כלל!

ג) הרמב"ם אינו מזכיר כלל דיש תנאי ברה"ר שיהי' בה בקיעת ששים ריבוי (ומלבד זה שאינו מזכיר תנאי זה, הרי ממה שכלל מדבר כו' בתוך סוגי רה"ר כנ"ל, מובן שאינו חש לתנאי זה כפשוט), אמנם הטור כן מזכיר תנאי זה בפשיטות, וגם המחבר ואדה"ז מביאים שיטה זו וסומכים עליו (אלא ד"כל ירא שמים יחמיר לעצמו" – ל' אדה"ז בחצע"ג).

ועד"ז בענין רה"י:

ד) הסדר איך שהרמב"ם מביא סוגי רה"י הוא – כנ"ל – "תל שגבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה . . וכן חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה . . וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות גובהן עשרה וביניהן ארבעה וכו'", משא"כ בטושו"ע ואדה"ז הרי הסדר הוא בדיוק להיפך; דתחילה מזכירים (כולם) מקום שהוא מוקף במחיצות, ואח"כ 'חריץ' ורק אח"כ 'תל'!

ה) אחד מסוגי רה"י שהרמב"ם מונה כאן הוא "מבואות שיש להן שלשה כתלים ולחי ברוח רביעית", ומבארים הנו"כ (ראה מ"מ כאן ובכ"מ בהמשך הפרקים) שזהו בהתאם לשיטתו דרק ד' מחיצות עושות רה"י, ואשר לכן הזכיר רק מקרה של ג' מחיחצות ולחי ברוח רביעית – ולא קורה – דרק לחי מהני לעשות המקום רה"י הואיל ולחי נידון משום מחיצה (משא"כ קורה דהוא רק מדין היכר).

אמנם בדעת שאה"פ אין הדבר פשוט כלל; דהן אמת דהב"י לומד בהטור דסב"ל כהרמב"ם בזה – היינו שמצריך ד' מחיצות עבור 'עשיית' רה"י – אמנם הב"ח חולק עליו ומפרש דדעת הטור הוא כשאה"ר דמצריכים רק ג' מחיציות עבור עיקר דין רה"י מדאו'. והט"ז מתווך בין השיטות ומבאר דשיטת הטור הוא דבכלל בעינן רק ג' מחיצות אלא שבמקרה דהרוח רביעית פתוחה לרה"ר הר"ז מבטל הדין רה"י שע"י הג' מחיצות, ובציור כזה צריכים לד' מחיצות עבור עיקר שם רה"י. ואכן כתיווך זה של הט"ז פסק אדה"ז בשלחנו.

ועכ"פ יוצא דלהרמב"ם בעינן ד' מחיצות עבור דין רה"י, משא"כ לדעת אדה"ז בשלחנו (וכ"ה דעת המ"א בריש הסימן), וכ"ה דעת הט"ז והב"ח בהבנת הטור (ורק במקרה שפתוחה לרה"ר הרי הדין שונה – לפי הט"ז ואדה"ז – כנ"ל).

ו) בהא דתל גבוה עשרה הוה רה"י לא הזכיר הרמב"ם שזה קשור עם הדין ד'גוד אסיק מחיצתא'. ואכן ידועים דברי הגר"ח (בספרו על הרמב"ם בהל' סוכה) שלדעת הרמב"ם לא בעינן כלל לכל הדין דגוד אסיק לענין דין רה"י ע"ג התל, דהמחיצות של התל הגבוהות עשרה גודרות את המקום (שביניהן) עד לרקיע ו'נותנים' שם רה"י על כל המקום ההוא (משא"כ בסוכה דיש צורך למחיצות ממש כן בעינן לדין גוד אסיק כמבואר שם ואכ"מ).

אמנם בדברי אדה"ז (בכ"מ) מפורש דהא דאיכא דין רה"י על המקום שע"ג התל (וכיו"ב) כן הוה מחמת האי דינא דגוד אסיק מחיצתא (וכדברי רש"י בסוגיין ובכ"מ).

ונראה לומר דכל ההבדלים הנ"ל נובעים מחילוק אחד בהבנת גדרי רה"ר ורה"י, וכמשי"ת.

ב. הנה נקודת החילוק בין ב' השיטות האם 'מדברות ויערים' הוו רה"ר או לא, הוא בפשטות, האם בעינן – לדין רה"ר – השתמשות הרבים בפועל, או רק שהמקום יהא ראוי לזה. וכאילו נאמר, דלאופן הראשון הרי הפירוש 'רשות הרבים' הוא שהרשות (היינו המקום) הוא של הרבים (מחמת השתמשותם בה), משא"כ לאופן השני הרי פירוש המילים הוא, מקום שיש להרבים 'רשות' (להשתמש) בה.

והנה לכאורה הרי ההבדל בין ב' אופנים אלו הוא מהו מצב ה'סתמי' (של כל העולם כולו), ומהו ה'חידוש'; דהנה אם הגדר דרה"ר הוא מקום שהרבים יכולים ללכת שם, נמצא, דכל זמן שלא קיים איזה 'עיכוב' שמפקיע ה'רשות' של הרבים ללכת באותה מקום – ה"ה רה"ר, ורק כשקיים איזה עיכוב כנ"ל הר"ז מפקיע ממקום זה שם רה"ר. משא"כ לאופן השני הרי ההיפך הוא הנכון; דבעצם אין על איזה מקום מצ"ע דין רה"ר כלל, ואדרבא הר"ז חידוש גדול שישתמשו במקום אחד בני אדם רבים כ"כ עד שיוגדר מקום זה כמקום שקבוע להשתמשות הרבים.

ואשר לפ"ז מסתבר לומר דבהתאם להחילוק בין השיטות בגדר רה"ר, חלוקים המה גם בגדר רה"י; דלהשיטה דגדר רה"ר הוא מקום הראוי לרבים, הרי גדר רה"י הוא מקום שמופקע מהרבים, משא"כ להשיטה דרה"ר הוא מקום של השתמשות הרבים, הרי הגדר דרה"י הוא מקום של השתמשות היחיד.

ובסגנון אחר (ע"ד החידוד קצת): לאופן הראשון הרי רה"ר הוא 'בפשיטות' (היינו כל זמן שאין משהו שמעכב את הרבים מללכת שם), ורה"י הוא 'בהתחדשות' (מקום שהרבים מופקעים ממנו). משא"כ לאופן השני הרי, אדרבא, רה"י הוא 'בפשיטות' (דיותר פשוט ורגיל שאנשים מסויימים משתמשים באיזה מקום ממה שישתמשו בה הרבים), ורה"ר הוא 'בהתחדשות' כמשנ"ת.

ג. ויתבארו לפ"ז היטב כל ההבדלים דלעיל בחדא מחתא;

א) זה שתחילה הביא הרמב"ם סוגי רה"ר ורק אח"כ סוגי רה"י מתבאר היטב לשיטתיה דהמצב ה'סתמי' הוא רה"ר, ורק אח"כ מביא סוגי רה"י דגדרן הוא – כנ"ל – מקומות כאלו שמפקיעים ומעכבים חלות דין רה"ר מחמת זה שהרבים מופקעים מללכת במקומות אלו. משא"כ לשיטת הטור ודעימיה הרי המצב הפשוט יותר הוא רה"י כמשנ"ת, ולכן התחיל אתו.

ב) והיות שלהרמב"ם הרי גדר רה"ר הוא מקום כזה שיש להרבים רשות ויכולת ללכת שם, מובן שפיר מדוע לשיטתיה הרי מדברות ויערות – לא רק דהוו ג"כ רה"ר, אלא – הוו הרה"ר האמיתי (אפי' יותר ממקום הילוך הרבים בתוך העיר וכיו"ב), משום דמקומות כאלו מסמלים ענין זה שהן 'הפקר' לכל ואין רשות לאף אחד שם יותר מלחברו (משא"כ בעיר – אפי' במקומות קיבוץ הרבים). משא"כ להטור ודעימיה פשוט שאין מקום להחשיב מקומות כאלו רה"ר כלל.

ג) ומובן בפשטות שלהרמב"ם אין מקום להתנאי של בקיעת ששים ריבוי (אף שכן הי' במדבר) דהרי לשיטתיה אין חשיבות לההשתמשות בפועל לענין הגדרת ה'רשות' כמשנ"ת. משא"כ להטור ודעימיה כן יש מקום לשיטה זו – שנלמד מהמצב במדבר 'שיעור' כמה השתמשות הרבים צריכים כדי שהמקום יחשב רה"ר (אמנם גם לשיטה זו אין הכרח שהשתמשות הרבים תהי' דוקא בשיעור כזה, ולכן הביאו המחבר ואדה"ז ב' השיטות בענין זה אף שבכללות השיטה – בהגדרת הרשויות – בודאי אזלי בשיטת הטור ולא כהרמב"ם).

ד) ולפי המבואר דלשיטת הרמב"ם הרי עיקר גדר רה"י הוא זה שהמקום מופקע מתשמיש הרבים, יתבאר היטב מדוע הביא תחילה ה'תל' ואח"כ ה'חריץ' ורק אח"כ מקום המוקף מחיצות; דמבחינת הפקעת הרבים מהמקום דומה דכך הוא אכן סדר ה'עדיפות' – ד'תל' הוא מקום סתום בעצם, ו'חריץ' מופקע מדריסת הרבים גם מצד זה שאינו שוה עם שאר הארץ, ורק אח"כ מגיע מקום המוקף מחיצות שהפקעת הרבים מתוכה הוא רק מחמת המחיצות.

משא"כ להשיטה – של הטור ודעימיה – דהקובע שם רה"י הוא זה שהוא מקום השתמשות היחיד, הרי מבחינה זו הרי הסדר הוא בדיוק להיפך כמובן בפשטות.

ה) והיות שלהרמב"ם הרי גדר רה"י הוא מקום שהרבים מופקעים ממנה, לכן סב"ל דבעינן עבור זה היקף של ד' מחיצות דוקא, דרק עי"ז הופקעה באמת יכולת הרבים מללכת שם. משא"כ לשיטת הטור ודעימיה דגדר הרשות היא השתמשות היחיד, הרי הצורך להמחיצות הוא – לא להפקיע היכולת של הרבים כו', אלא – ליחד מקום זה עבור ההשתמשות של היחיד (או יחידים) ולזה אין מוכרח (אף שיתכן) ד' מחיצות דוקא.

ו) ויתבאר נמי יסודו של הגר"ח שלהרמב"ם אינו נוגע שנחשיב את המקום שע"ג התל כאילו הוא מוקף מחיצות (ע"י דין 'גוד אסיק'); דהיות והרבים מופקעים כבר ממקום זה ע"י המחיצות בעשרה טפחים התחתונים, כבר אין שום צורך ו'ענין' במחיצות נוספות עבור חלות שם רה"י במקום זה. אמנם להטור ודעימיה דענין המחיצות הוא (לא רק הפקעה כנ"ל, אלא) מה שמיחדים מקום זה עבור השתמשות של היחיד הרי בכל מקרה בעינן לדין מחיצות (גם אם הרבים כבר מופקעים מהמקום בלי מחיצות אלו).

ד. ודאתינן להכא אולי יש לבאר לפי כל הנ"ל פלגותא בהמשך הגמרא שהיא תמוהה לכאורה;

הגמרא (ו, ב) הביאה משנה מטהרות שכתוב שם ש'בקעה' הוה רה"י לענין שבת (ולענין טומאה תלוי באם הוה ימות החמה או הגשמים), ומקשה מזה אברייתא דסוגיין האומרת דבקעה הוה כרמלית! ותירץ עולא "לעולם כרמלית הויא ואמאי קרי לה רה"י לפי שאינה רה"ר". ורב אשי תירץ שמדובר במקרה שיש להבקעה מחיצות ואף דמדרבנן אסור לטלטל שם מדין קרפף מ"מ מדאו' הוה רה"י. ומבארת הגמ' דעולא לא תירץ כר"א משום דאם מדובר בקרפף הי' המשנה כותבת קרפף ולא בקעה, אמנם ר"א אומר דלפועל כתוב 'רה"י' וא"כ מוכרחים לפרש שלא מדובר בבקעה סתם אלא בבקעה עם מחיצות כנ"ל.

ומשמעות הדברים הוא דפליגי באם אפשר לומר האי סברא דבאמת הוה כרמלית "ואמאי קרי לה רה"י לפי שאינה רה"ר", או לא; דעולא סב"ל שזהו סברא נכונה ולכן אינו רוצה לדחוק לשון המשנה 'בקעה' ולפרשה שמדובר בקרפף, ולאידך ר"א סב"ל דאאפ"ל סברא זו ולכן הוכרח לפרש דה'בקעה' דהמשנה הוא באמת קרפף. וטעמא בעי במה פליגי?

ומצינו דנחלקו הראשונים כמי פסקינן בפלוגתא זו; דיעויין ב'ראש יוסף' וב'שבת של מי' בסוגיין שכתבו, דמדברי הר"ש והרע"ב על המשנה בטהרות מוכח דפסקו כפירושו של עולא (בפירוש המשנה), וגם במאירי כאן כתוב "אפשר שאין הלכה כר"א". ואמנם מדברי הרמב"ם (גם בפירושו על המשנה שם, אבל בעיקר מדבריו להלכה בהל' אבות הטומאה) דייקו – אחרונים אלו – דקיבל להלכה שיטת ר"א בפירוש המשנה.

והר"ז רק מחזק התמיה דלעיל דמהו תוכן הפלוגתא בין עולא ור"א, עד שהראשונים פליגי בזה לענין הלכה.

ואוי"ל דיסוד פלוגתא זו היא אכן אותה פלוגתא דלעיל בהגדרת רה"ר ורה"י;

דהנה לפי השיטה דרה"ר הוא 'חידוש', והיינו דצריכים לההשתמשות של הרבים בפועל בכדי 'להוות' שם רה"ר, אז מובנת הסברא לומר דכ"ז שלא 'הגיעו' לדרגת השתשמשות כזו, אפשר לקרות המקום בשם 'רה"י' להראות שעדיין אינו בגדר רה"ר. אמנם להשיטה דרה"ר הוה המצב הפשוט והחידוש הוא רה"י (כמשנת"ל), לכאו' אין מקום לקרות לאיזה מקום בשם רה"י עד שיהי' בה גדרי רה"י ממש, דרק אז התחדש הגדר של רה"י (שהוא מקום שמופקע מהשתמשות הרבים כמשנ"ת).

ואם כנים הדברים יומתק מאוד זה שהרמב"ם פסק בפלוגתא זו כדעת ר"א בהתאם לשיטתיה בגדרי הרשויות כמשנ"ת באריכות, משא"כ הראשונים שפסקו כעולא אזלי באותה שיטה של הטור ודעימיה, והרי זוהי היסוד לשיטת עולא כמשנ"ת.