בנוגע להריגת זמרי והמדינית ע"י פנחס, מדייק הצפע"נ בפרשת פנחס, דבפרק כה, יד בנוגע להריגת זמרי נאמר בפסוק "ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית וגו'" ובפסוק שלאח"ז בנוגע למדינית נאמר רק "ושם האישה המוכה המדינית כזבי וגו'" ולא כתיב "אשר הוכתה את הישראלי" וכיו"ב, דהיינו שבנוגע להריגת זמרי מודגש שהוכה יחד עם המדינית, ואילו אצלה אין הדגשה זו. ומבאר ע"פ דברי הרמב"ם בהל' איסו"ב פי"ב "דהיא נהרגת לעולם והוא רק בשעת מעשה כמבואר בגמ' סנהדרין וא"ש", דהיינו שאת זמרי הי' אפשר להרוג רק בהיותו "את המדינית" כלומר בשעת מעשה שהרי אם פירש אין הורגין אותו, אבל את האשה המדינית הי' רשאי להורגה גם לאח"ז גם כאשר כבר לא היתה "את הישראלי" וזהו הטעם לשינוי בפסוקים.

ועפ"ז אפשר לבאר ענין נחמד באבן עזרא שם. שעל הפסוק "ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית" כתב הראב"ע "אשר הכה את המדינית - עם, ורבים כן", כלומר ש"את המדינית" פירושו: עם המדינית.

אמנם לפי דברי הצפע"נ הנ"ל י"ל שהטעם שהכתוב נקט כאן דוקא לשון את המדינית ולא עם המדינית הוא כדי להדגיש שאין דינם שווה, וכדלקמן.

ובהקדים, דבד"ה יהי ה' אלקינו עמנו תשכ"ד (נדפס בסה"מ מלוקט ח"ד) מבואר בסעיף ד' מ"ספרי דקדוק" שישנו חילוק בין לשון "עם" ללשון "את" שהגם שבכללות שניהם מורים על דבר שהוא טפל להעיקר, אמנם בלשון "את" יותר מודגש זה שהוא טפל ולא הדמיון ביניהם. ע"ש היטב.

ועפ"ז יש לבאר שבנדו"ד היות שדין האשה אינו דומה לדין האיש שהוא נהרג דוקא בשעת מעשה מדין קנאין פוגעין בו, ואילו האשה גם לאח"ז מדין "מפני שבאת לישראל תקלה על ידי' כבהמה" (לשון הרמב"ם שם ה"י) הרי אף שבפועל נהרגו שניהם יחד אבל היות שבעצם אין דינם שוה, לכן נאמר "את המדינית", שיותר מדגיש את השוני ביניהם ולא "עם המדינית" שמדגיש את הדמיון ביניהם.

אמנם כד דייקת באמת יש לבאר גם דעת הראב"ע כן, שפירש ד"את" הנאמר כאן הכוונה "עם" ולא חש למשנת"ל. משום שבאמת כבר עמדו המפרשים על זה שהרמב"ם כשרצה להוכיח שגם האשה נהרגת בבועל ארמית הביא ראי' ממלחמת מדין "שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו", ולא מכזבי שהרגה פנחס?

וראה באגרות משה (אה"ע ח"א סל"ח) שהאריך קצת בזה וביאר דזהו מצד שמכזבי מוכח רק שאפשר להרגה בשעת מעשה אבל מ"הן הנה וגו'" מוכח דאף שלא בשעת מעשה אפשר להרגה.

אך באמת כאשר הורגים אותה לאח"ז מצד התקלה שבאת לישראל על ידה כבהמה הנרבעת, הרי צריך לכאו' לדונה בבי"ד (של כ"ג) כדין הבהמה שנהרגת מצד התקלה, וע"כ (כמבואר שם באגר"מ) דיש כאן שני דינים, שבשעת מעשה כמו שהי' אצל פנחס אזי אי"צ בי"ד כמו שאין צריך ב"ד בשביל להרוג את הישראל הבועל אלא מדין קנאין פוגעים בו, משא"כ לאח"ז כשהורגים אותה זה כבר לא מדין קנאין, ואז אמנם יצטרכו לדונה בבי"ד מדין תקלה כמו בהמה.

[ובזה יש לבאר גם לשון הרמב"ם שכתב בה"ה "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר "ואת האשה אל קבתה"" וכו', ומשמע לכאו' שגם על הגוי' קאי דבריו שאין אפשרות להרגה אלא בשעת מעשה, והרי זה לכאורה היפך מדבריו בה"י שאפשר להרגה גם לאח"ז וכנ"ל, אלא שלפי הנ"ל א"ש משום שמדין "קנאות" גם את הגוי' אפשר להרוג רק בשעת מעשה, משא"כ לאח"ז כבר א"א להרגה בתור קנאות אלא רק ע"י שידונו אותה בבי"ד וכנ"ל].

ועפי"ז יש לומר שהטעם שהראב"ע פירש שאת המדינית הוא כמו עם, והרי יש להם דינים שונים, וא"כ אינם דומים זל"ז, ואז מתאים יותר הלשון את ולא עם וכנ"ל, אלא דבאמת כאן כשנהרגו הם כן נהרגו באותו דין ואותו גדר של קנאין, שהרי לא דנו אותה כאן בבי"ד, וא"כ כל הריגתה היתה מצד קנאות ואז באמת גם אצלה בעינן להתנאי שיהי' בשעת מעשה ממש כמו זמרי, ולכן פירש הראב"ע שבאמת כן היו דומים זל"ז וק"ל.

אמנם באמת הרי סו"ס יש להאשה דין אחר מהאיש שבאם לא נהרגה בשעת מעשה אפשר להרגה גם לאח"ז בבי"ד, לכן כדי להדגיש שבעצם אין דינם שווה נאמר בפסוק "את המדינית", כדי להדגיש גם את השוני שיש ביניהם בעצם, וכן גם שינה הכתוב אצלה שלא הזכיר כלל שייכותה לזמרי, וכנ"ל מהצפע"נ להדגיש שבעצם הי' אפשר להרגה גם לאח"ז בלי קשר לזמרי, אף שבפועל כן נהרגה עם זמרי באותו גדר של קנאין.