א. איתא בקידושין (ה:) "דנתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן, ופרש"י נתן הוא דמי לכי יקח, ואמרה היא דמי לתקח אשה לאיש". עכ"ל.

ובהערות וביאורים גליון ד' [תרצח] כתב ה.ע.ו. לבאר לשון רש"י ז"ל "דמי" ע"פ מ"ש באבנ"ז (או"ח סי' שמ"א אות ו') דמבאר שם דהדין דבזה אינו יכול וזה אינו יכול נחשב כאילו כל אחד עשה כל הדבר הוא רק כשדנין על העושה אבל לא כשדנין על הפעולה הנעשית (דאז לא נחשב דכ"א עשה כל הדבר).

ועפ"ז מבאר הרע"ו הלשון (רש"י) "דדמי" דבנתן הוא ואמרה היא הרי עשהו שניהם (הבעל והאשה) ולכן כשדנין על העושה נחשב דכ"א עשה כל הדבר ושפיר קרינן ביה כי יקח איש אשה אבל אם (זהו דין בהפעולה ואנו) דנין על הפעולה הנעשית הרי שם לא קרינן כי יקח דהרי הבעל לא עשה כל הדבר רק בהשתתפות האשה ע"ש.

ב. ובמחכ"ת לא התחלתי להבין דבריו דהרי האבנ"ז מדבר בזה א"י וזה א"י אבל בסוגיין (דנתן הוא ואמרה היא) הרי מדובר (עכ"פ גם) בזה יכול וזה יכול ובכגון דא הרי אפי' כשאנו דנין על העושה אינו נחשב כי יקח דהרי חסר אמירה דיליה והוא לא עשה כל הדבר וסבור הייתי לתרץ דבריו ע"פ מ"ש הר"ן בסוגיין דכששותק הבעל הרי שתיקה כהודאה ונחשב דישנו הן נתינה והן אמירה להבעל ושפיר קרינן ביה כי יקח. אבל א"כ אין מקום לדבריו דהרי בנידון זה אין חילוק בין אם אנו דנין על העושה או הפעולה הנעשית דבשניהם נחשב דכ"א עשה כל הדבר, דאפי' כשדנין על העושה ונחשב דעשה (הבעל) כל הדבר אין זה גורע לחבירו (האשה) ועדיין נחשב דחבירו - האשה - עשה ג"כ כל הדבר, וכן כשדנין על הפעולה הנעשית נחשב דכ"א עשה כל הדבר.

ואלא מה, דהביאור ברש"י הוא אם כי יקח הוא חיובי (ושפיר קרינן ביה כי יקח) או שלילי - דלא יכול להיות ההשתתפות של האשה (וקרינן ביה כי יקח), אבל זה, הוא כבר דחק מלשון רש"י "דמי".

[ויש להוסיף דגם מלשון רש"י "נתן הוא דמי לכי יקח" משמע דהנותן הוא לחוד (בלי השתיקה כהודאה) דמי לכי יקח, וצ"ע דהרי הנתינה לחוד אינו כי יקח וצריך אמירה דידיה] והדק"ל.