תנן במתני' המביא גט ממדינה למדינה במדה"י צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח. ואפשר לדייק מזה: א. דבאותה מדינה במדה"י אצ"ל. או, ב. דממדינה למדינה בא"י אצ"ל. אופן הא' קשיא לרבה, ואופן הב' קשיא לרבא. ובגמ' (ד, ב) רבה מתרץ לה דלא תדייק כאופן הא' אלא כאופן הב', ורבא מתרץ להיפך דצריכים לדייק כאופן הא' ולא כאופן הב'. ומק' הגמ' ארבא "ליתני המביא ממדינה למדינה סתם" והיינו, דאע"פ שתי' כנ"ל, דיכולים לדייק מהמשנה כאופן הא' (דאז לא תקשי לי'), מ"מ הרי מילים אלו "במדה"י" מיותרים לדידי'. (וע"ז מתרץ רבא דלעולם ממדינה למדינה בא"י נמי לא צריך וכו').

וצ"ע לכאו', מדוע לא הקשה הגמ' גם ארבה – כמו לרבא – דמדוע לא כתוב בהמשנה "במדינת הים" סתם, דלכאו' לדידי' המילים ממדינה למדינה מיותרים?

עוד יש לדייק בלשון הגמ' (בתירוצו של רבה) "ל"ת הא באותה מדינה במדה"י ל"צ, אלא אימא ממדינה למדינה בא"י ל"צ. (ובתירוצו של רבא – ) ל"ת ממדינה למדינה בא"י לא צריך, אלא אימא הא באותה מדינה במדה"י ל"צ". דפעמיים נקט הגמ' הלשון "הא" בקשר להדיוק דבאותה מדינה במדה"י ל"צ, ולא נקט "הא" בקשר להדיוק דממדינה למדינה בא"י ל"צ. וטעמא בעי.

ונראה לומר, דשונה פי' המשנה באם נקטינן כדיוק הא', לבאם נקטינן כדיוק הב'; דבאם דייקינן כאופן הא' (כרבא) – דבאותה מדינה במדה"י אצ"ל – אז הוי זה רק "דיוק" מהמשנה, ולכן מתאים הלשון "הא", משא"כ באם דייקינן כאופן הב' אז אין הפירוש דזה הוי דיוק מהמשנה, אלא דזה הוי ה"פשט" בהמשנה, ושלכן אינו מתאים הלשון "הא".

ביאור הדברים: לשון המשנה הוא "המביא גט ממדינה למדינה במדה"י צ"ל וכו'". אז לרבא הוי פירוש המשנה כך: באיזה הבאה "ממדינה למדינה" צ"ל בפנ"כ? ממדינה למדינה במדה"י. ולפ"ז מובן שהמשנה שולל ממדינה למדינה בא"י. (והיינו, דאין הפירוש שהמשנה מדבר באופן סתמי אודות החיוב דאמירת בפנ"כ, ומזה דייקינן דדוקא במקרה כזה חייבים, אבל לא במקרה שני (לא תימא . . אלא אימא), אלא דהמשנה מדברת על החיוב ד"ממדינה למדינה", וע"ז אומרת המשנה דדוקא במדה"י צ"ל ממדינה למדינה אבל לא בא"י).

משא"כ לרבא א"א לפרש כך. דהרי לרבא צריכים אנו לפרש (באם רוצים לפרש המשנה כמו שפירשנוהו לרבה), דכוונת המשנה היתה דבאיזה הבאה במדה"י צ"ל בפנ"כ? דוקא ממדינה למדינה (משא"כ באותה מדינה). אבל לפ"ז הרי לשון המשנה היתה צריכה להיות "המביא גט במדה"י ממדינה למדינה צ"ל בפ"נ", ולא להיפך! (כמו שאכן כתוב).

וע"כ צ"ל דכשרבא אמר "לא תימא . . אלא אימא וכו'", אין הפירוש שאומר לנו שזהו הפשט בהמשנה (כמו שפירשנו לרבה), אלא דאומר לנו שלא לדייק באופן א' אלא באופן שני. ומבואר מדוע הדיוק דרבא הוא בלשון "הא" (כיון שהוא באמת "דיוק"), משא"כ פירוש המשנה לרבה.

ועפ"ז אפשר להבין גם (התירוץ למה שהקשינו בהתחלה) מדוע על תירוצו של רבא שואלת הגמ', משא"כ על תירוצו של רבה. דפירוש השאלה על רבא היא – דהיות דבין כך נלמדת הדין רק מהדיוק, אז למה בכלל כתוב "במדה"י", דגם בלי זה יכולים לדייק אותו דין.

משא"כ על רבה אין הגמ' שואלת אותה שאלה, דהרי לתירוצו ביאר פשט המשנה באופן אחרת – ולא שרק מדייקים מהמשנה. וכנ"ל.