הנה הרעק"א יבמות ד' כה כ' על מה דמבאר הרע"ב ד"אין הלכה כר"י דקיי"ל א"א מע"ר" היינו דכיון דאינו נאמן דהרג - במילא אינו רשע ויכול להעיד לומר שמת בעלה. אבל עדיין לא היה לנו להאמינו כיון דאם מאמינים לעדותו הרי נעשה פסול דהרי ספורו אומר שהוא הרג פלוני, וע"ז אומרים "פלגינן דיבוריה" שנאמן להעיד שנהרג פלוני גם אם הוא עצמו נשאר כשר.

וממשיך: דמשמעות הגמ' שם דאם גזלן דאו' כשר לעדות אשה א"כ גם לר"י דאינו סובר פלג"ד נאמן, דגם אם מקבלים דבריו שהוא הרג נפש והוא רשע הרי נאמן לעדות אשה, ואין אומרים דלא מקבלים דבריו כיון דבאותו עדות עושה עצמו רשע.

ולפי"ז מקשה אסוגיין דכתובות דף יח: דהנה הוא אומר שאינו נאמן לומר "מחמת ממון" משום דא"א מע"ר. והרי למ"ל האי טעמא ולמה לא אמר שאינו נאמן ממנ"פ - דאם מה שאומר אמת הרי הוא פסול לעדות ולכן אינו נאמן לפסול השטר (והרי כאן לא פלג"ד כמבואר בראשונים טעם הדבר). ומוכח מזה, דגם אם היו פסולים להעיד היו נאמנים משום מיגו דאין זה כת"י הוא, לכן מוכרח הוא לטעם דא"א מע"ר.

וא"כ קשה לאידך גיסא: מה גורע א"א מע"ר דלא להאמינו משום מיגו, הרי מטעם דא"א מע"ר לא דחינן דבריו כשאומר "הרגתיו" אם גזלן דאו' כשר לעדות, א"כ כמ"כ כאן לא נדחה דבריו "אנוסים מחמת ממון" על ידי מיגו דהיו יכולין לומר "אין זה כתב ידינו" בזה דא"א מע"ר, כיון דטעם זה לא מועיל לענין מיגו.

וברעק"א בסוגיין הקשה עד"ז באו"א קצת: בתחילה הקשה למה אין נאמנים (דהגם שאין נאמנים על עצמם לפסול עצמם להשים ע"ר, מ"מ) יהיו נאמנים לפסול השטר בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במיגו (כמו דמאמינים שפלוני רבע לגבי האחר אף דלפי"ז פוסל עצמו ואינו ראוי להעיד, אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות). והכריח מזה: דאאמע"ר אינו רק לגבי שאינו פוסל עצמו לעדות אלא שאין אנו שומעים כלל דבריהם שעשו מעשה רשע.

ומקשה ע"ז מגמ' דיבמות הנ"ל, דאם סוברים דגזלן דאו' כשר לעדות אשה דמהימן לומר "הרגתיו" ומשיאין אשה ע"פ, הרי לכאו' לפי הנ"ל - "נימא שא"א מע"ר ולא מהימנינן ליה דעשה מעשה זאת שהרג".

והנה הש"ש גם הוא דן בענין זה באו"א קצת: בשמעתתא ז פ"ה דבתחילה כתב שם כמו שכתב בקצות לה סק"ד שאינו משים עצמו רשע גם בדבר שאינו מיפסיל לעדות ורצה להביא ראיה מסוגייתינו להלן יט, א דר"מ סובר דאינו משים עצמו "רשע שאינו חסיד" הגם שבוודאי לא מיפסיל לעדות אם חתם בשקר ולא הרג עצמו ואפי' אינו עושה דבר "שלא כהוגן", אלא שאינו נוהג במדת חסידות.

אבל לבסוף כותב להוכיח להיפך: מהגמ' יבמות ד' כה דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו, ואע"ג דמשים עצמו רשע, "ומבואר דדוקא היכא דפסול לעדות הוא דאינו משים עצמו רשע". ומסיק שם דאם מדובר מדין עדות ממש לא מיפסיל אא"כ משים עצמו "רשע הפסול לעדות", אבל בגמ' דידן מדובר מצד מיגו ובזה סובר ר"מ דאינו נאמן משום מיגו "כיון דשלא כדין עבדי הוי ליה מיגו במקום חזקה דאמרי' מסתמא וכשורא עבדי, והיינו במיגו הוא דלא מהימני בכך".

ועד"ז כתב הח"ס (תקסב) בסוגיין גם הוא בהטעם שאינו נאמן לפסול השטר מפאת מיגו (דהרי נאמן בתורת מיגו גם על עצמו אף שהוי קרוב) ואפי' אם משוי נפשיה רשיעא - משום "דלאו כל כמיניה להוציא א"ע מחזקת כשרות".

הגרש"ש בסוגיין סי' כ אות ב הביא הש"ש והקשה עליו: א) דלמה יקרא מיגו נגד חזקה, דרק חזקה כמו "א"א פורע בתוך זמנו" נחשב כמו "אנן סהדי" משא"כ חזקת כשרות אינו אלא כחזקת א"א. ב) לפי דבריהם: א"כ גם אם יעידו על חבריהם כן, לא יהיו נאמנים משום מיגו כיון דהוי במקום חזקה. ג) איך שייך חזקת כשרות בכה"ג - דאם משקרים בעדותם הרי עוברים א"לא תענה" שמעידים אשקר1. ד) דהרי נאמן אדם במיגו בתפיסתו נגד חבירו גם אם הלה נשבע ואין אומרים דמיגו שלו קלוש מחזקת כשרות של חבירו (דמחזיק שנשבע הלה על שקר). ה) עוד הקשה: דאינו מבואר יפה לפי ביאורו הגמ' דיבמות: דהרי שם ע"י עדות פוסל עצמו לכל עדויות שבתורה ואעפ"כ למ"ד גזלן דאורי' נאמן בעדות אשה נאמן לומר "הרגתיו".

והנה הצ"צ במשניות הקשה קושייא 'סתמית': למה מועיל הטעם ד"א"א מע"ר" לענין נאמנות דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, שבזה נאמן גם ב"טענה שאינו נאמן עליה" "שהרי זהו פעולת המיגו" "ואפי' בע"ד עצמו דקרוב הוא אצל עצמו נאמן כשיש לו מיגו, ומדוע יגרע ענין זה דמשים עצמו רשע שאין נאמנים עליה..."2.

ומת' שם דענין דמשים ע"ר "טענה גרועה היא יותר מדאי דאפי' במקום מיגו לא מהני ומוכיח שיש כמה טענות גרועות דאינו נאמן ע"י מיגו (כמו הטוען תמורת המנהג דאפי' שיש לו מנהג אינו נאמן)". עכת"ד3.

והנה לפי דבריו אולי אפשר שאין להקשות מגמ' דיבמות דאומר דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה נאמן עד לומר הרגתיו אף דמע"ר, ולא אמרי' שאין מקבלין דבריו כלל כשמשים עצמו רשע, והרי כאן אומרים דמשום דאין מע"ר אין מקבלים דברין כלל ד"אנוסים היינו מחמת ממון" אף דאין באים להאמינו משום עדות אלא משום מיגו;

דיש לתרץ ולחלק בין מיגו לעד א': ענין המיגו בנוי על היותו יפוי הטענה בהא דהיה יכול לטעון טענה מעולה יותר, זה גופא מוכיח ונותן כח על הטענה שהוא טוען. ולכן מסתבר יותר לומר דבטענה כזה שהיא "גרועה ביותר" (דמשים עצמו רשע) אינו מועיל לו המיגו לייפות כח טענתו. אבל ביבמות שאנו באים מכח ההלכה דעד א' שהתורה או החכמים האמינו עד א' לכמה דברים, מסתבר לומר שכיון שאין נאמנותו מיוסד אכח טענתו, אלא אעצם עדותו, וכיון דלעדות אשה דאורייתא סובר מ"ד דגזלן דאורייתא כשר, לכן לענין עדות אשה יכולים לקבל דבריו שאכן הרגו ואין מה שהרג הנפש פוסלו מלהיות נאמן בתור עד א' למ"ד זה4.

ולפי דבריו דיש חסרון בעצם ענין המיגו משום חסרון טענתו, ולא משום שהוי מיגו נגד חזקה, מובן שמתורץ קושייות הגרש"ש המובא לעיל דכל קושייתו הוא רק משום דרואים דמיגו מועיל נגד חזקת כשרות וכיוצא, אבל המדובר בדברי הצ"צ הוא שיש חסרון במיגו עצמו כשהוא "טענה גרועה ביותר" והענין ד"משים עצמו רשע" הוא טענה גרועה ביותר לכן הרי זה חסרון בענין המיגו דווקא שלא להאמינו (ולא משום שהוא נגד חזקת "כשרות") בטענה גרועה כזו.