בכתובות (ג, ד) תניא "ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה", ולהלן שם (ד, א) מביא ברייתא אחרת "הרי שהי' פתו אפוי' וטבחו טבוח ויינו מזוג וכו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו', בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ"ש".

ובגמ' שם (ד, ב) מקשה "בשלמא בע"ש משום חבורה, אלא במוצ"ש אמאי לא וכו', אלא אמר ר' זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו', השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף".

ולהלן שם (ה, ב) "איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת וכו'", ומסיק (ז, א) "והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת".

ובפרש"י עמ"ש בגמ' "בין כך ובין כך וכו'" כתב וז"ל: בין כך ובין כך - בין יש אונס בין אין אונס, לא יבעול - בעילה ראשונה. לא בע"ש כו' - בליל שבת מפני שעושה חבורה. ולא במוצ"ש - לקמן מפרש. עכ"ל.

והקשה בפנ"י, וז"ל: צ"ע למה כתב רש"י טעמא דחבורה, דהא למסקנא טעמא דע"ש נמי משום שמא ישחוט בן עוף מיתוקמא, וצ"ע, עכ"ל.

ויש להוסיף, דלא רק שקשה למה נקיט רש"י הטעם דחבורה (כשבגמ' ישנם ב' טעמים) כ"א דהטעם משום חבורה, לא הו"ל לרש"י לכתוב כלל, שהרי זה מפורש לעיל בהברייתא "מפני שעושה חבורה",

לאידך, אם מאיזה טעם לא סמיך רש"י על הברייתא דלעיל, הרי גם לקמן מפורש בגמ' "בשלמא בע"ש משום חבורה"; וגם מטעם זה לא הו"ל לרש"י לפרש זה כאן כמו שלא פרש"י למה לא במוצ"ש, כ"א כתב "לקמן מפרש" - כן הול"ל גם בנוגע לחבורה, ולמה כתב במפורש "מפני שעושה חבורה"?

גם צלה"ב: איזה קשר יש בין הא דאסור לבעול בתחלה בליל שבת ובמוצ"ש עם הדין דאונס, שהוצרך להודיע שבין כך ובין כך, בין יש אונס בין אונס, לא יבעול לא בע"ש ולא במוצ"ש. בשלמא בנוגע למוצ"ש שהאיסור הוא משום גזירה שמא ישחוט בן עוף, הי' אפ"ל קס"ד, שאם זה מצב של אונס ה"ה מותר, אבל בליל שבת שאסור משום חבורה, פשוט שגם במצב של אונס אסור, כי זהו איסור מלאכה בשבת. ומאי קמ"ל?

והנה להלן כשבעי בגמ' מהו לבעול בתחלה בשבת, כתב רש"י וז"ל: לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל, א"נ שמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה. עכ"ל. (וראה תוס' שם).

ולכאו' לפי סברא הראשונה מוכרח שלא שמיע להו ב' הברייתות דלעיל, דאם שמיע לי' א' מהברייתות לא הי' מסתפק אם מותר או אסור, וא"כ למה כתב רש"י "לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל" בל' יחיד. (ולהתוס' אפילו לסברא הב' ששמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה הכוונה ששמע רק הברייתא דחבורה, אבל הברייתא הב' בודאי לא שמע, עיי"ש).

וי"ל דרש"י ס"ל (-אף שלא משמע כן משאר ראשונים) שמ"ש בגמ' "השתא דאתית להכי, ע"ש נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף", אין הכוונה שטעם האיסור לבעול בכל ליל שבת הוא מטעם גזירה זו, כ"א השתא דאתית להכי שיש גזירה כזו, מובן שבאם הוא נדון ששייך גזירה זו בע"ש, נאמר כן גם בע"ש.

הביאור בזה: יש סברא לומר שהגזירה דשמא ישחוט בן עוף הוא רק כשהסעודה היא במוצ"ש, דאז חוששים שהיות וטבע האדם הוא שתמיד חושש שאולי לא יספיקו לגמור בזמן, לכן בנדו"ד אולי יחשוש האדם שלא יהי' לו מספיק זמן להכין הסעודה במוצ"ש, ויקדים להכין בשבת. אבל כשהסעודה היא בליל שבת, הרי כשנכנס שבת כבר נגמרו ההכנות, כי בדרך הרגיל עושים הכל בע"ש שיהי' הכל מוכן לפני כניסת השבת ואין מקום כ"כ לגזור. [אף שיש סברא להיפך ג"כ, שבשבת אפשר שיראו שחסר להם משהו, ויחללו את השבת, משא"כ בשבת למה ימהרו להכין, הרי אפשר לעשות אחר השבת - אבל גם אפ"ל סברא הנ"ל, שבאם הסעודה הוא בליל שבת, בד"כ עושים הכל בע"ש שהכל יהי' מוכן לפני כניסת השבת, ואין לגזור אז שמא יחללו את השבת].

לאידך מובן שבאם יש מצב מיוחד בע"ש, כגון שמת אביו של חתן וכיו"ב, או שאר אונס, אז אין מספיקין לגמור הכל לפני כניסת השבת, ויש לחשוש שמא יעשו משהו בשבת, ואז יש מקום לאסור לבעול (ולעשות סעודה) בליל שבת, מטעם גזירה שמא ישחוט בן עוף.

וזוהי כוונת הגמ', לשיטת רש"י, "השתא דאתית להכי, ערב שבת נמי (שייך לומר) גזירה שמא ישחוט בן עוף", בנדון שזה שייך, והוא - כשיש אונס.

שמזה נמצא שבמוצ"ש אסור מטעם גזירה שמא ישחוט בן עוף. ובליל שבת - באם אין כאן אונס, אסור רק מטעם חבורה, וכשיש אונס אסור מטעם חבורה, וגם מטעם גזירה שמא ישחוט בן עוף. [ואין להקשות דאם יש איסור חבורה למה צריכים הגזירה, דכבר כתבו במפרשים, שזה נוגע לנדון כשאין בדעתו לבעול מאיזה טעם, אבל רוצה לעשות סעודה, שיהי' אסור מטעם הגזירה].

וי"ל שזוהי הכוונת הגמ': בין כך ובין כך - בין יש אונס בין אין אונס - לא יבעול - בעילה ראשונה - לא בע"ש - מטעם חבורה, משא"כ מטעם שמא ישחוט בן עוף, יהי' אסור רק כשיש אונס, אבל כאן הרי איירי גם כשאין אונס, לכן ישנו רק טעם א' של חבורה; ולא במוצ"ש, וזה הוה מטעם גזירה שמא ישחוט בן עוף כדמפרש לקמן.

ולכן מדגישה הגמ' בין יש אונס בין אין אונס, לא כדי להודיע שגם כשיש אונס אסור, כ"א להיפך, להודיע שגם כשאין אונס, ואין כאן גזירה שמא ישחוט בין עוף, אסור בליל שבת.

ומטעם זה כותב רש"י במפורש על ע"ש "מפני שעושה חבורה", להודיע שבנדו"ד שאיירי גם כשאין אונס, האיסור הוא רק מטעם חבורה, ולא נטעה לומר שמ"ש בגמ' "ערב שבת נמי, גזירה שמא ישחוט בן עוף" קאי על כל האופנים, לכן כ' רש"י במפורש שהוא משום חבורה, כדי לשלול הטעם דשמא ישחוט בן עוף, ומתורץ בפשטות קושיית הפנ"י למה לא הביא רש"י הטעם בזה, כי אדרבה, כל כוונתו הוא לשלול טעם זה, כנ"ל.

וזהו הטעם שבנוגע מוצ"ש כ' רש"י "לקמן מפרש", ובנוגע ע"ש כ' בפירוש הטעם "מפני שעושה חבורה", כי אין כוונת רש"י בכתבו הטעם לע"ש, סתם לפרש הטעם כ"א לבאר הענין, כנ"ל, משא"כ בנוגע מוצ"ש כותב כרגיל "לקמן מפרש".

עפ"ז מתורץ למה להלן כתב רש"י "לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל" בלשון יחיד, ולא כתב שלא שמע ב' הברייתות - כי רק הברייתא דחבורה לא שמע, משא"כ הברייתא דשמא ישחוט בן עוף שמע, ואעפ"כ מסתפק אם מותר לבעול בתחלה בשבת, כי האיסור לבעול בליל שבת מטעם הגזירה דשמא ישחוט בן עוף ה"ה רק כשיש אונס, ולא במצב הרגיל, והספק בגמ' הוא "מהו לבעול בתחלה בשבת" - באופן הרגיל.

[ועפ"ז לא ס"ל רש"י כתוס' שהברייתא דשמא ישחוט בן עוף בודאי לא שמיע להו, כ"א להיפך, שברייתא זו שמיע לי', ואעפ"כ אי"ז נוגע לשאלתו, כנ"ל].